עמק 14.06.24

מלמדת אותם איך שאני הייתי רוצה שי־ למדו אותי. אני מבינה את הסיטואציות שהם חווים בלי שהם יגידו. למשל אם יש תלמיד שנמנע מפעילות מסוימת, אני יודעת שהוא נמנע כי הוא מפחד שיהיה לו קשה בשיח רב משתתפים אז אני עו־ זרת לו לפתח אסטרטגיות שיעזרו לו". המדינה לוקה בחסר לפני שנתיים הוציאה לאור שטרית ספר על האתגרים שחווה ילדה כבדת שמיעה. את הספר כתבה בעקבות מפגש מרגש עם אחת מתלמידותיה. "הייתה לי תלמידה בעבר שהרכיבה מכשיר שמי־ עה. זה עורר המון תשומת לב מצד בנות כיתתה. היא שיתפה אותי ששואלים אותה על מכשיר השמיעה ושהיא שו־ נאת שמסתכלים ובוחנים אותו, ואני סיפרתי לה שגם אני כשעליתי לכיתה א' זה קרה לי ומה עשיתי בעקבות זה. ואז היא אמרה לי: 'חבל שאין ספר שמדבר על זה'. באותו יום חזרתי הביתה ושיחת החולין הזאת שהייתה לי לא הפסיקה להדהד בי. הגעתי הביתה, שוחחתי עם אמא שלי ואמרתי לה 'אמא, היום אני כותבת ספר'. פתחתי את המחשב והת־ חלתי לכתוב. נזכרתי בילדה שבי, שע־ לתה לכיתה א' ובתחושות שלי. תוך שעה סיימתי לכתוב את הספר". לאחר חודש חתמה על חוזה עם הוצאת הספרים 'ניב' והס־ פר יצא לאור, כשבמהלך כל התהליך הקפידה לשמור על זה בסוד. "עברנו תהליך של דיוקים והוצאה לאור ואז הם שלחו לי את הטיוטה הראשונית של הספר ואמרתי להם: 'תקשיבו, אני לא מאשרת את הטיוטה עד שהתלמי־ דה שלי לא תאשר אותה'. במפגש עם התלמידה היא קראה את הספר והייתה בהלם. היא לא ידעה איך להכיל את ההתרגשות הזו. היא לא הפסיקה להגיד לי 'תודה משי'". מה חסר בחברה בכל הנוגע ללקוי שמיעה, גם מבחינת המודעות ודברים שחסר ולא זכו לטיפול? "בקהילה, בהצגות לדוגמה אין כתו־ ביות. דבר הכי בסיסי. כשאני למדתי במכללה, ההרצאות כל כך חשובות ואין תמלול. זה כל כך קשה. בהופעות זה דבר כל כך פשוט לעשות כתוביות של מילות השיר ואין. זה לא מצריך תקציב מיוחד ולוגיסטיקה מיוחדת. כשאתה בתוך קהילה ומכירים אותך אז יודעים, אבל כשאתה במקום ציבורי לא מכירים אותך ברמה האישית ושם צריכים לתת לך את הסביבה שמאפשר לך לשמוע כמו אחרים. להרגיש כמו אחרים ופה המדינה לוקה בחסר". מה החלום שלך? איפה את עוד רוצה לשנות ולהשפיע. "בזמנו החלום הכי גדול שלי היה להיות מורה וזה נעצר שם, אבל פתאום הבנתי שאני מסוגלת ואז היה לי עוד חלום לעשות תואר שני, להיות מנת־ חת התנהגות וגם הגשמתי אותו. החלום הבא שלי הוא לכתוב דוקטורט שעוסק בלקות שמיעה, להיות מרצה ולפתוח קליניקה בתחום של לקויי שמיעה".

"כשהגעתי לגיל גיוס נתנו לי על השולחן שתי אפשרויות, או שירות לאומי או שירות צבאי בהתנדבות, ולא היה לי שום ספק שאני עושה שירות צבאי ולא רק שירות צבאי אלא שירות משמעותי"

משי שטרית. "שאלתי את עצמי למה אני שונה"

"כל מעבר של משהו חדש, אפילו מעבר בצופים של חניכים חדשים יצר אצלי

עה, מהחרשות העמוקה ועד לקות קלה. "השיבוצים של התלמידים נעשים על ידי נורית והרכזת האזורית. משרה של ילדים שאני 8 מורה יכולה להיות עם מלמדת את כולם במהלך השבוע על פי מערכת שעות קבועה. השיבוץ נעשה גם לפי צרכים של הילדים. כל שנה זה מש־ תנה. יש תלמידים שאני ממשיכה אותם לאורך שנים ויש תלמידים חדשים. אני נפגשת גם עם הורים שיש להם קושי עם הלקות אז אני עושה איתם עבודה רגשית חברתית". הילדים יודעים שאת עם לקות בש־ מיעה? זה יוצר ביניכם חיבור? "כשאני מגיעה לשיעור הראשון בבית הספר אני מגיעה תמיד עם שיער אסוף. אני נותנת להם לגלות לבד ואז אני מס־ תובבת שהם יבחינו במכשיר השמיעה". איך התגובות שלהם? "זה מצמרר אותי כל פעם מחדש. תמיד ההבעה שלהם מאוד מופתעת. מאוד חסרת מילים. הם שואלים: 'גם לך יש מכשיר שמיעה?' ואז יש להם אור בעי־ ניים. כבר שם מתחיל תהליך מהמם וט־ בעי עם התלמיד. התקשורת הבינאישית, שנינו שותפים לקשיים, שנינו מבינים אחד את השנייה, לשנינו יש שפה משות־ פת ושנינו לא שומעים את הצלצול. אני

שעברתי כל כך הרבה דברים, כל הת־ חנות בדרך הגדילו לי את החוסן הנפשי להתמודד עם דברים". עם אור בעיניים כשסיימה את התואר הראשון בחי־ נוך המיוחד, שלחה קורות חיים ל'מרכז שמע' והתקבלה לעבוד כמורה לכבדי שמיעה וחרשים. "נורית יפה המנהלת זימנה אותי לראיון עבודה", היא נזכרת, "בראיון כבר היה קסם וניצוצות. ישב־ נו ודיברנו שעתיים. היה מאוד מרגש. כשהתקבלתי הרגשתי סגירת מעגל גם בזה שגיליתי שאסנת שחף שהייתה המו־ רה שלי בילדות עדיין מורה כאן. היום אני מתייעצת עם אסנת על ענייני עבו־ דה. הפכנו להיות קולגות גם בעבודה". במסגרת עבודתה שטרית מחנכת ילדים כבדי שמיעה וחרשים מגיל הגן ועד חטיבת הביניים מטעם מרכז שמע בטבריה. המרכז אחראי מטעם משרד החינוך על השירותים המיוחדים שני־ תנים לתלמידים כבדי שמיעה וחרשים במספר, 1,600- בכל מחוז צפון – כ עד סיום 3 דוברי עברית וערבית, מגיל כיתה י"ב, עם מוגבלויות שונות בשמי־

כתוב לי על המצח שאני חרשת אז לא תמיד ידעו שאני שעומדת מולם כבדת שמיעה. זה היה תהליך. זה לא קרה ביום. כל מדרגה גרמה לי יותר לקבל את עצמי". לאחר השירות הצבאי היה ברור לשטרית שהיא ממשיכה בלימודי חי־ נוך מיוחד. "ידעתי גם בזכות אסנת שליוותה אותי, שאני צריכה לחזור לחינוך, שאני רוצה להחזיר את מה שה־ עניקו לי. אני גם אוהבת מאוד את תחום הילדים. רציתי לגרום להם להאמין, הנה אני עם מגבלה ואני הצלחתי - עשיתי שירות צבאי והשלמתי לימודי תואר. אין דבר העומד בפני הרצון. הכל אפשרי". במהלך הדרך שעברת היו לך רגעי שבירה וייאוש? "היו המון. כל מעבר של משהו חדש, אפילו מעבר בצופים של חניכים חד־ שים יצר אצלי סוג של משבר. היה לי המון ייאוש בדרך, אם זה בתואר הרא־ שון, כשלמדתי בכיתה מאוד רחבה בה־ רצאה ולא שמעתי את המרצה. זה גרם לי לייאוש ולמשבר, אבל מכל ייאוש צמחתי". מה נתן לך את הכוח להתגבר? "הגדלתי את החוסן הנפשי שלי. בגלל

סוג של משבר. היה לי המון ייאוש

בדרך, אם זה בתואר הראשון, כשלמדתי בכיתה מאוד רחבה בהרצאה ולא שמעתי את המרצה"

15 ידיעות העמק ˆ 14.6.2024