נגב 01.03.24

על ההתמודדות: "קשה מאוד לדבר על ההורים שלי בלשון עבר. אני יודע שההורים לא היו רוצים שאשקע באבל, הם היו רוצים שאמשיך בחיים. ההרגשה הפנימית הזו נותנת לי כוחות להמשך הדרך"

צוותי ההנגשה המיומנים יגיעו לביתכם בהתנדבות מלאה והכי מהר שניתן וידאגו שבית הפצוע יהיה מונגש ונוח ליציאה לסופ"ש או בתום תהליך השיקום. הצוות יתקין מאחזי יד, רמפות, מעקות, יארגן את הבית עפ"י הצורך ינגיש כניסה לממ"דים ועוד... צריכים את עזרתנו? רוצים להתנדב ולתרום? התקשרו אלינו: 058-6677130

גוני גודארד. "יש לי סיוטים"

היתה שותפה לתכנונם, בקומונות של קבוצות הצעירים שיצאו לשנת שירות טרם גיוסם לצבא ובאירועי התרבות שיזמה, בהם פרויקט "פרה למנט העמק", שהיה מגיע מדי שנה מעמק יזרעאל לבארי וקיבץ אליו ציבור רחב של שוחרי שירת ארץ ישראל היפה והטובה מכל רחבי הארץ. מציאות כואבת גוני גודארד עשה את לימודיו היסודיים בבית הספר "ניצני אשה כול" ואת לימודיו התיכוניים בבית הספר האזורי "נופי הבשור" שבמוה עצה האזורית אשכול. הוא מגדיר את עצמו כמי שמתעסק באומנות, מנגן ומצייר. את שירותו הצבאי הוא עשה כמה תנדב בבסיס חיל האוויר בחצרים. "היה לי רצון להתגייס לצה"ל, למה רות המגבלה הרפואית שלי", הוא מדגיש. לאחר שחרורו מצה"ל הוא עבד בדפוס בארי, מקום בו עבד אביו המאמץ עם תחילת דרכו בקיבוץ. סוג של סגירת מעגל. בימים אלה שוהה גוני, כמו גם מרבית חברי קהילת בארי, בבית מלון לחוף ים המלח. בעוד חודשים אחדים צפויים חברי הקהילה לעבור ולהתגורר במגורים זמניים בקיבוץ חצרים עד אשר ישוקם קיבוץ בארי וקהילת הקיבוץ תוכל לשוב ולהתה גורר בבתיהם כבעבר. לגבי האפה שרות לחזור לקיבוץ בו הוא עשה שנים משנות חייו, אומר גוני כי 18 "לגבי החזרה שלי לקיבוץ אחליט במשותף יחד עם האחים שלי". "קשה מאוד", מטעים גוני גודארד, "לדבר על ההורים שלי בלשון עבר. אני יודע שההורים לא היו רוצים שאשקע באבל, הם היו רוצים שאה משיך בחיים. ההרגשה הפנימית הזו נותנת לי כוחות להמשך הדרך. אני נמצא במציאות אכזרית וכואבת. אני מנסה לחיות את היום יום. אני מאוד מתגעגע להורים. ברגע שאני מרגיש געגועים אליהם, אני בוכה. זה כואב לי. לפעמים גם יש לי סיוטים כשאה ני נזכר באותה שבת שחורה. אנחנו גם מייחלים לשובם המהיר של כל החטופים הביתה, בהם גם גופתו של אבא. זה הכי חשוב לנו".

מני ירש מאביו את האהבה לסה פורט, לים ולאנשים, ובנעוריו הוא בלט ככדורגלן בקבוצת הכדורגל של הפועל בארי. בהגיע מועד גיוסו לצה"ל התגייס מני לסיירת בחיל השיריון ובמלחמת יום הכיפורים הוא לחם בחזית הדרומית במסגרת ה � . כשהשתחרר בחר מני ל 7 חטיבה , 70 תגורר בימית והיה אז, בשנות ה־ המציל בחוף ימית, שם הוא גם פגש את איילת, מי שתהפוך לימים לאשה תו ואם ילדיו. בהמשך נישאו מני ואיילת, עברו לתל־אביב, חזרו לבארי והביאו שלוה אימצו את 2005 שה ילדים, ובשנת גוני. שלל תפקידים מילא מני בקיבוצו. הוא עבד כדפס בבית הדפוס של הקיה בוץ, ניהל את הכלבו, היה אקונום, ומעל לכל הוא ניהל במשך שנים את בריכת השחייה של הקיבוץ. מני ואיילת היו גם אלה שייסדו את ערבי השירה של חבורת "פרלמנט העמק", שהיו מתקיימים בבארי מדי שנה בהשתתפות קהל רב שמילא עד אפס מקום את בית העם של הקיבוץ. המפגש בחוף הים ) היתה אשת 63 איילת גודארד ז"ל ( חינוך. היא נולדה בכפר גלים ולאה חר מותו של אביה, כשהיא היתה בת שלוש, היא עברה עם אמה לקריית ביאליק. בנעוריה היתה פעילה בתה נועת הצופים, ואת שירותה הצבאי היא עשתה כמדריכת טיולים בבית ספר שדה הר הנגב. במהלך שירותה הצבאי היא התגוה ררה בימית בשנים האחרונות לפני פינוי חבל ימית במסגרת הסכמי השלום עם מצרים. באחת מגיחותיה לחוף הים בימית היא פגשה במני, שהיה אז המציל ומלך החוף, והשאר זו כבר היסטוריה. במקביל להקמת המשפחה, שימשה איילת כמחנכת של כיתות שונות של ילדי הקיבוץ, היתה גם מנהלת בית הספר היסודי "נופים" שפעל בבארי, וגם הכניסה תחת כנפיה את מערכת החינוך הבלתי פורמלי, כולל פינת החי של הקיבוץ. טביעות אצבעותיה, ציינו בקיבוץ, ניכרות בכל מקום, בילדים שגדלו, בפינת החי, בשבילי האופניים שהיא

בחסות:

"מני ואיילת היו מלאכים של ממש"

1.3.2024 ˆ ידיעות הנגב 34