נגב 01.03.24

פרידה מאמא ואבא // גוני גודארד

מ � שנים אי 18 "אבא ואמא אהובים, עולם ומלואו שלי. לפני צתם אותי. לקחתם אליכם הביתה ילד מפוחד וחסר ביטחון בן שלוש וחצי, חיבקתם אותו, נתתם לו חום בלתי נגמר, את האהבה הכי גדולה שיש. השנים עברו, הילד הזה הפך לאדם בוגר ואחראי. זה קרה בזכו־ תכם, בזכות ההורים המדהימים שזכיתי בהם. אני מרגיש צורך עז לומר שוב ושוב, כמה אני אוהב אתכם, כמה אני מודה לכם על מה שעשיתם עבורי וגם להתנצל, להתנצל על כל הקשיים שהיו איתי לאורך הדרך. לפעמים אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לשנות המון דברים שקרו, אבל אני יודע שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. הצד החיובי הוא שאחרי המורדות ידעתי לעלות חזרה וגם בעליות, כמו במורדות, תמיד הייתם לצידי או מאחוריי, אבל תמיד תמיד איתי. אני צריך לדעת לשחרר את העבר וללמוד גם לסמוך עליי ועל הכוחות שלי. כמו שאמרת לי, אמא, לפעמים צריך לדעת גם להתמודד לבד. יש לי בקשה אחת מכם: אל תדאגו לי. אני מבטיח שאעשה הכל כדי שתהיו גאים בי. במסע שאני יוצא אליו, בצמיחה שעשיתי בזכותכם ובזכות שלושת האחים האהובים שלי, אנחנו נהיה שם האחד בשביל השנייה, כמו שאתם לימדתם אותנו. ביחד נמשיך להיאבק על החיים שיצרתם לנו, על הבית והקיבוץ והנכדים שכל כך אהבתם. אני בחיים לא אשכח את החום שנתתם לי. אני מבטיח להעביר את החום הזה גם לילדים שלי ולספר להם כמה מדהימים היו סבא וסבתא שלהם. תנוחו בשלום, אמא ואבא אהובים שלנו. לא משנה מה יקרה, לאן שלא אלך בעולם הזה, אתם תמיד תהיו הלב הפועם והחזק שלי. אני תמיד אחוש זכות עצומה שאני שלכם. תודה שבחרתם בי. אוהב לעד. גוני".

גוני גודארד. מחכה לשובם של החטופים

כיצד מתמודדים עם מציאות קשה ומטלטלת כזו? "זה קשה ביותר. זה כואב כשאתה מאבד את שני ההורים שלך, ועוד בנ־ סיבות קשות כאלה. אני כל הזמן חושב עליהם ומאוד מתגעגע אליהם. אני כל הזמן נזכר בהם. אני מרגיש שבסופו של דבר הם היו רוצים שאמשיך את החיים שלי בד בבד עם הכאב והעצב הנורא שהם לא איתנו. אנחנו משתדלים להמ־ שיך את החיים למרות שזה מאוד קשה. אנחנו מנסים לשרוד". מה אתה הכי זוכר מההורים? "אני נזכר בחיבוק שלהם וביחס האוהב שלהם אליי. הם היו הורים מדהימים. הם היו קשובים לכל דבר. הם התגאו בי, והיה לנו קשר מצוין. הם אמרו לי פעם ש'אנחנו לא הבאנו אותך לעולם, אבל אנחנו בחרנו אותך. אתה באת מהלב שלנו'. המשפט הזה מלווה אותי לאורך כל השנים". בלט ככדורגלן ), נולד בתל־אביב. 73 מני גודארד ז"ל ( אמו היתה ניצולת שואה שעלתה ארצה מפולין ואביו היה המציל המיתולוגי של בת ים. מני היה הרביעי מבין חמשת ילדי המשפחה. בראשית שנות השישים נהרגה אחו־ תו ימיה בתאונת דרכים. ההתמודדות הקשה עם האבל הובילה את אחותו שמואלה לעבור לקיבוץ בארי. מני הגיע . אחריו 14 בעקבותיה לקיבוץ כשהיה בן גם הגיע אחיו הצעיר אלי.

בדרך נתקלתי במחבל שכיוון אליי את נשקו, ובגלל שהוא ראה שאני רעול פנים, הוא חשב שאני מחבל, הוריד את הרובה ולמזלי הוא לא ירה בי ואיפשר לי להמשיך לרכוב על האופניים. כאשר הגעתי לבית של ההורים, לא האמנתי למראה עיניי. זה היה ממש מראה מז־ עזע. הרבה גופות מוטלות בשבילים שבשכונת המגורים של הוריי, מכוניות שרופות בצידי הדרך". בסופו של דבר אתה מגיע לבית ההורים. מה ניגלה לעיניך? "זה היה נורא. נכנסתי לבית ולא מצא־ תי את ההורים שלי. בסתר ליבי חשבתי שאולי הם הצליחו להימלט מהבית ול־ מצוא מקום מחסה, אבל בדיעבד התברר לנו שהם נרצחו באותה מתקפת מחבלים על הבית. מצאתי את הבית הרוס לגמרי. הבית היה אפוף אש ועשן. גם הממ"ד היה הרוס. בכל זאת, נכנסתי פנימה והתח־ באתי שם למשך ארבע־חמש שעות, עד אשר שמעתי קולות בעברית כשבסופו של דבר חולצתי על ידי חיילי צה"ל שהגיעו לקיבוץ". מה עובר עליך באותן שעות? "כשהתחבאתי בבית של ההורים, אמ־ רתי לעצמי שהסיכוי שהמחבלים יחזרו לבית הוא נמוך לאחר שהם כבר הרסו ושרפו אותו. כל הזמן קיוויתי שההורים שלי שרדו ושאני אפגוש אותם כשהם בחיים. לצערי הרב זה לא קרה. חווינו לא מעט זמן של אי ודאות. בימים הרא־ שונים לא ידענו מה עלה בגורל ההורים, עד אשר בישרו לנו שהם נרצחו במהלך מתקפת המחבלים".

מדינה במלחמה ההתמודדות עם השכול

הבית שנהרס כליל. "היה אפוף אש ועשן"

"נכנסתי לבית ולא על השבת השחורה: מצאתי את ההורים שלי. בסתר ליבי חשבתי שאולי הם הצליחו להימלט מהבית ולמצוא מקום מחסה, אבל בדיעבד התברר לנו שהם נרצחו באותה מתקפת מחבלים על הבית"

ידיעות הנגב ˆ 1.3.2024 33