נגב 06.09.24

ציון וחווה חדד. "אורי נוכח כאן בבית"

משה ורונית מלכא. "האובדן נמצא לידינו"

שותפות גורל

ציונית. שניהם היו חברותיים והכירו אנשים מקצוות שונות. רונית מתארת: "יהונתן שירת בגדוד שכמעט ואין שם חבר'ה דתיים, בשבילו זה היה אתגר מאוד גדול. גם אצל אורי, באו כל כך הרבה אנשים, זה משהו שמ־ למד על האישיות שלהם. אנחנו מאוד מאמינים בהשגחה, ודברים לא קורים סתם. אדם צריך להתבונן בהם ולחפש פשר ומשמעות, והסטירת לחי שקיב־ לנו בשבעה באוקטובר מובילה אותנו להיות עם הרבה חשבון נפש, לאן אנו צועדים הלאה". העובדה שהחיילים הצעירים אורי ויוני נהגו בכבוד האחד כלפי השני, היא תמצית סיפור חייהם. המשפחות מאמינות שהם היוו מודל ודוגמה לחברה. "אנחנו בחברה לא השכלנו לנהוג כך, בשעה שיש לנו מדינה וכל טוב שבעולם פה, לא ידענו להעריך ולכבד את זה, וכל אחד מתבצר בעמ־ דותיו. ההתלקחות הזאת הכשירה את הקרקע לשכנים שלנו לעשות את מה שהם עשו. זה בשבילנו מסר: תמשיכו בדרכנו, מהי דרכנו? לנהוג בכבוד זה כלפי זה". כולם מסכימים שהערכים של יוני ואורי עליהם מדברת רונית מלכא, זה לא יש מאין. הם רכשו אותם בבית. חווה: "אנחנו רק ניסינו, איך אומרים, לזרוע. בסוף, באמת הילדים שלנו גדלו במוסדות. זה אולי גם הבית, אני מר־ גישה שזה הכוח של אורי או הכוח של יוני, שבסוף הם בחרו את הדרך הזאת. גם בציונות הדתית כל אחד בוחר, אתה עושה את שלך, אתה זורע, אבל בסוף הילד בוחר. שני ילדים שבחרו בכזאת צדקת הדרך, היה ברור להם מכל הב־ חינות, גם התורנית וגם המשימתית משה מלכא: "האובדן נמצא לידינו, אנחנו מתגעגים ליוני, תמיד, כל הזמן, כמו שאמר ציון, כל מקום אתה רואה את יוני, אתה רואה את האור שלו"

'זה בחור שהשאיר בי רושם, ולכן הר־ גשתי צורך לבוא', זה יוני, יוני שאהב אנשים, אהב חיות, אהב את החיים". שקטים ושלווים ציון חדד מספר על בנו. "אוריקוש היה ילד מתוק, היה מתוק מדבש. לא שמעת אותו כועס על מישהו, לא שמעת אותו רב עם מישהו. פתאום גי־ לית שיש לו חברים עם מלא סגנונות, מלא כיוונים. ראית חבר'ה מכפר מימון מכיתות שונות, ראית חבר'ה מאיתמר, חבר'ה מבאר־שבע, וכל אחד הרגיש כאילו הוא החבר הכי טוב שלו". והוא ממשיך ומתאר את אופיו של בנו אורי. "כמו כל החיילים, הוא אהב את החיים, אהב לבלות. התחיל לחסוך כסף, כל הזמן התייעץ איתנו לאיפה לחסוך, מה לחסוך. הצענו לו לדבר ציון חדד: "כשחווה סיפרה לאורי שיהונתן נפל, והוא (אורי) אמור היה להיכנס לעזה, היה לו עצוב מאוד. הוא אמר 'חבל שסיפרת לי על זה', אבל הוא היה שומע ממקום אחר"

אולי עם אח של חווה. וכל הזמן הטריד אותו מה לעשות, מכיוון שהיה עדיין בשירות פעיל, אז לא היה לו יותר מדי פנאי לחשוב. הוא מאוד אהב את הצבא, מאוד אהב את הנח"ל, היה מאוד גאה בנח"ל, הרגיש שהוא עושה משימה לאומית כל כך חשובה. הם הרגישו שהם התאמנו בשביל הצורך להיות שם ולהילחם". חווה מאזינה לשיחה עם בעלה ציון ועם משה, והיא לא יכולה שלא להס־ כים עם הדמיון הרב בין אישיותם של יוני ואורי. "יוני לא היה מהחבר'ה הבו־ לטים, זה שקט עמוק כזה, ואותו דבר אורי, היה להם משהו, איזה שלווה, איזה נחת. אני מרגישה אפילו במראה, שיש בו משהו קצת, כאילו אני אומרת בדיעבד, כאילו אתה שומע הרבה דב־ רים ואתה אומר, 'וואלה, גם הבן שלי, גם הבן שלה". רונית מלכא מוסיפה ומחזקת את המשותף בין יוני ואורי. "אורי קרוב אליי וגם יוני. אני מנסה למצוא את הדמיון ובקלות מוצאים: השקט והע־ נווה, הצניעות, נמיכות קומה, אהבת הארץ, חיבור לארץ, מסירות נפש לכל מה שנוגע לכלל ישראל, אבל הכי חשוב לזכור שהתכונה המשותפת היתה שהם נהגו בכבוד זה כלפי זה". מודל לחיקוי

מסייעים לשתיהן. שותפות גורל שנ־ כפתה עליהן. חווה מספרת על ההודעה על נפי־ לת בנה. "פחדנו להודיע לה (לרונית), חששנו איך היא תגיב. כשהגיעו הק־ צינים אני הייתי פה לבד, הבן שלי הקטן ישן, ציון היה בעבודה, וחברות ראו את הקצינים נכנסים לכאן. שתי חברות מהשכונה נכנסו לראות. האמ־ נם? ואחת המחשבות שהיו לי, איך אומרים את זה לרונית? איך אומרים את הדבר הזה לרונית? שתי החברות נסעו אליה, רונית היתה בעבודה, נסעו לבשר לה את הבשורה הזאת". רונית: "לי זה היה שוק מטורף הסי־ פור הזה. אתה אומר, נכון, נופלים, לצערנו הרב, הותר לפרסום, ושומעים על כך, אבל בסמיכות כזאת, כששני מטרים חוצצים ביננו, דלת מול דלת, באותה שכונה, זה בלתי נתפס". איזה ילדים היו יוני ואורי? משה מלכא: "יוני היה בחור שמאוד אהב את החיים ורצה לחיות אותם בצורה הכי טובה שיש. הוא אהב המון לצאת לטיולים, בשבילים של הגולן ושל הצפון, הוא מאוד פרח. הוא אהב לנסוע על ג'יפים, כמו ילד רגיל". היו לו שאיפות? משה מלכא: "כן, בהחלט, הוא רצה להקים משפחה, הוא דיבר על זה המון לאחרונה שהוא רוצה מאוד להקים משפחה. הוא אפילו בחר באיזה יישוב הוא רצה לחיות בו, בדרום הר חברון. היה לו איזה מודל שהוא רצה לקחת, מאוד תכנן את הדברים, רצה להיות חקלאי, רצה לעסוק בנגרות". חווה שומעת את הדברים של אביו של יוני, ומהנהנת בראשה. אלו הד־ ברים שיוני שאף ורצה, ומשה מגיב: "נראה לי שחווה דיברה איתו יותר ממני", מה שהעלה רגעים של חיוכים במפגש המרגש. משה מלכא הוסיף וסיפר על השאיפות של בנו: "יהונתן, האיש, הבחור, פשוט היה ילד שאהב בני אדם. חוץ מזה שהוא אהב בני אדם מאוד, ולא משנה איזה בן אדם, כל אדם שנפגש עימו. אתה יודע, בא אליי בשבעה בחור, וסיפר שהוא לא היה חבר של יוני, אבל אמר 'הרגשתי צורך לבוא', ושאלתי אותו 'למה?', אז הוא אמר שיוני היה פוגש אותו תמיד בשבילי הבסיס, עם חיוך כזה גדול, ובוקר טוב כזה ענק, שזה פשוט גרם לו בכל פעם מחדש להתרגשות. הוא אמר

יוני ואורי צמחו בקהילה הדתית

עמדה להנחת תפילין לזכרם של יוני ואורי

6.9.2024 ˆ ידיעות הנגב 32