נגב 08.11.24

מסע מרפא ‰ "שש וחצי בבוקר. רצף אזעקות שאנחנו לא מכירים" "אמא מעירה את כולם. כל אחד מרים ילד, ויאללה לממ"ד" "עשן שחור וסמיך מהבית של השכנים, פגיעה ישירה ‰ "אני צועקת, השעות עוברות לא עוברות. ‰ ברחוב שלנו" אלה הם רק חלק ‰ הטירוף משתולל ברחובות, יריות, קרבות" מהמונולוגים הכואבים במופע מיוחד שמעלה בימים אלה בראיון ‰ מירב חמו מאופקים, מנכ"לית תיאטרון "עלמה" ‰ מרגש היא מספרת על התופת שעברה בשבת השחורה ועל הרגע בו הבינה שהיא חייבת לספר את הסיפור שלה "כוח היצירה הוא חלק מהחוסן שלנו" ‰ ושל התושבים

כך, במונולוג אישי ומרגש מעלה בימים אלה מירב חמו, מנכ"לית תיאטרון "עלמה", תושבת אופקים, את המופע, פרי יצירתה, הנושא את השם "לבא בעי", שעל פשר שמו יסופר בה־ משך. מופע יוצא דופן מסוגו את אשר חוותה באותה שבת של השביעי באוקטובר, שבת של שמחת תורה, שהפכה לשבת שחורה שתיצרב בזיכרון הלאומי לאורך שנים. לאחר שנים, מאז יזמה את הקמת התיאטרון, תיאטרון נשים לאומנות נשית ברוח יהודית, שנים של עמידה מאחורי הקלעים כמנכ"לית התיאטרון, הפעם יוצאת מירב חמו לראשונה אל קידמת הבמה ומעלה את מופע המו־ נולוגים האישי שלה בראי השבעה באוקטובר, שנה לאחר מתקפת המחב־ לים על אופקים ויישובי עוטף עזה. נוף ילדותי "השבעה באוקטובר", היא מספרת בראיון גלוי לב ל"ידיעות הנגב", "תפס אותי ואת בני משפחתי בביתנו שברחוב האתרוג בשכונת רמת שקד באופקים. הבית שלנו ממוקם סמוך מאוד לשכונת

מישור הגפן, שם התחוללה מתקפת המ־ חבלים במלוא עוזה. רק הכביש מפריד ביננו לבין שכונת מישור הגפן, שכונה שנים עד 27 בה נולדתי וגדלתי במשך אשר לפני כשלוש שנים עברתי עם הוריי להתגורר בשכונת רמת שקד הס־ מוכה. נוף ילדותי נטוע ברחוב הרימון שבשכונת מישור הגפן". מה בעצם מביא אותך, בצעד יוצא דופן מבחינתך, לעבור לקידמת הבמה ולהעלות את המופע המבוסס על חוויות אישיות מאותה שבת שחורה? זה דורש מן הסתם לא מעט תעצומות נפש? "זה נכון. בשנה האחרונה התלבטתי לא מעט לגבי החשיפה שלי לגבי מה שח־ וויתי באותה שבת שחורה. בסופו של דבר, זה הבשיל לכדי כתיבת המופע שבו אני חושפת את מה שעברתי באותה שבת, את מה שחווינו כמשפחה, כשבחוץ מתחוללת מלחמה של ממש. אני באה מעולם היצירה. כל השנים הייתי זו שעו־ מדת מאחורי הקלעים והתעסקתי בעיקר בקטע הניהולי והלוגיסטי. עסקתי בחיים שמאחורי היצירה. זה הכוח שלי". מה גרם לך לעשות את המעבר הזה עד כדי חשיפת החוויות האישיות בפני הקהל? "אירועי השבעה באוקטובר גרמו לי

"שש וחצי בבוקר. רצף אזעקות שאנחנו לא מכירים. אופקים נחש־ בת לעיר שקטה ביותר. גם בסבבי מלחמה אין אצלנו כל כך הרבה אז־ עקות. בעצם לא היתה באופקים אז־ עקה בשנים האחרונות. אמא מעירה את כולם. כל אחד מרים ילד, ויאללה לממ"ד. אחרי מטח רקטות משוגע אנחנו נחרדים לקולות ירי. מתקיים דיון במסדרון, גיסתי טוענת שזה פלילי. מתנאל ומייק כבר בדרך לגג. הם חוזרים נסערים, טנדרים לבנים של מחבלים, שוטר פצוע. עשן שחור וסמיך מהבית של השכנים, מהבית של משפחת כהן. פגיעה ישירה בר־ חוב שלנו. אחי מתנאל יוצא החוצה. כולנו מציצים קצת מהדלת, עומדים בחצר. אמא עולה על כיסא ומשקי־ פה מהחומה ומתנאל רוצה לצאת. אני צורחת עליו כמו שלא דיברתי אליו בחיים. 'אין לך נשק, איך תצא, אתה לא יוצא', אני צועקת שוב. בהמשך יסתבר שבאותו זמן ממש חבורת מחבלים חוצה את הרחוב". מאיר // צילום: יהל בטיטו – עודד בר

ליצור ולדבר בעצמי. זה גרם לי לעשות מהלך שיביא את הקול שלי ואת הסיפור שלי לקידמת הבמה. כל זאת מתוך אמו־ נה שלכל אחד מאיתנו יש סיפור שנוגע באירועי אותה שבת של שמחת תורה, שהפכה לשבת קשה וכואבת. סיפור כזה נחרט בזיכרון האישי ולא רק בזיכרון הלאומי".

8.11.2024 ˆ ידיעות הנגב 26