נגב 09.02.24

מדינה במלחמה בית וגעגוע

משפחת סמימי. התרגשו לחזור הביתה

צילומים פרטיים

ירון סמימי: "קיבלנו באחרונה

מרכיבי ביטחון לתגבור כיתת

הכוננות שלנו. יש עוד פערים שחייבים לגשר עליהם ולהשלים אותם על מנת לחזק את תחושת הביטחון של התושבים" יסכה סמימי: "מצד אחד, זו חזרה מבורכת. אין כמו הבית, אך מצד שני יש גם המון חששות ופחדים. אנחנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה. בהיבט הביטחוני זה קריטי. אין לנו אפשרות לשלוח את הילדים מחוץ לבית ללא נוכחותנו"

"עוד רחוקה הדרך שנהיה רגועים ושלווים" בני משפחת סמימי ממושב שוקדה חזרו השבוע לביתם "כל האינטימיות והשגרה ‰ אחרי שהות ארוכה בבית מלון המשפחתית נפגעות בצורה משמעותית"

יש עוד פערים שחייב ים לגשר עליהם ולהשלים אותם על מנת לחזק את תחו־ שת הביטחון של התושבים". היתה בכל התקופה הזו איזו שהיא מחשבה לא לחזור הביתה? "בשום פנים ואופן - לא. לאורך כל התקופה לא חשבנו לרגע שלא לחזור הביתה, לחזור למושב. אנחנו רואים את עצמנו בונים כאן את ביתנו. המלחמה עוד לא הסתיימה ועוד רחוקה הדרך שנהיה רגועים ושלווים לאורך זמן". חשש ופחד יסכה סמימי, רעייתו של ירון, מציינת כי "מצד אחד, זו חזרה מבורכת. אין כמו הבית, אך מצד שני יש גם המון חששות ופחדים. אנחנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה. בהיבט הביטחוני זה קריטי. אין לנו אפשרות לשלוח את הילדים מחוץ לבית ללא נוכחותנו. בהיבט החינוכי זה מאוד מקשה שאין מערכת חינוך מסוד־ רת ושלמה. יש המון קשיים. הקושי הוא גם לאסוף בחזרה את המשפחה ולשמור על הגרעין המשפחתי ולחזור לתלם ולביחד של המשפחה". ובכל זאת חזרתם הביתה? "נכון. אין כמו הבית. היה מאוד מרגש לחזור הביתה. עשינו את ההחלטה הזו ביום אחד. התרגשנו לחזור הביתה".

אשתי היא מנהלת בית ספר יסודי בק־ ריית־גת והיתה צריכה להיות בקשר עם התלמידים, הוריהם ועם צוות ההוראה של בית הספר. חלק מהפעילות שלה היה בא־ מצעות ה'זום' וחלק מהעבודה היה כרוך בהגעה פיזית לבית הספר. התקופה הרא־ שונית, כשהיינו בצפון, היתה לא פשוטה, אבל כשהיינו יחד עם מרבית הקהילה בבית המלון, כבר היה לנו יותר קל". לא פשוט לשהות במלון תקופה כל כך ארוכה? "זה לא וואו גדול כל כך לשהות במלון תקופה של מספר חודשים. כל האינ־ טימיות והשגרה המשפחתית נפגעות בצורה משמעותית. הגענו לרגע, תוך התייעצות עם הילדים, שבו החלטנו שאנחנו מתפנים וחוזרים הביתה". בני משפחת סמימי חזרו לפני שבוע

מורטות עצבים. איש לא דיבר אית־ נו. מציאות קשה כשהמשפחה שלך, אשתך, הילדים וההורים שלך, נצורים בממ"ד ואתה צריך להיות בקשר עם התושבים כשאתה לא נמצא עם המש־ פחה, אלא במבנה ממוגן אחר במושב". מכאן ועד הפינוי מהבית הדרך קצרה? "נכון. ביום השני של הלחימה יצא־ נו מהמושב ועשינו את דרכנו לצפון הארץ, שם התארחנו למשך מספר ימים, שלאחריהם התפנינו יחד עם רוב תושבי המושב למלון נווה אילן ליד ירושלים". בומים של כוחותינו לא היה קל למשפחת סמימי. "מקום הע־ בודה שלי הוא בירושלים ועבדתי כרגיל.

לביתם שבמושב שוקדה, כאשר ברור להם שהמציאות באזור אינה דומה לזו שהיתה שגרת חייהם לפני השבעה באוקטובר. ארבעת ילדיהם לומדים בשלב זה במע־ רכת חינוך חלופית בנתיבות, תוך מגמה, כך על פי פיקוד העורף, לחזור בהקדם למערכת החינוך המקורית שלפני הש־ בעה באוקטובר. גם נושא המציאות הבי־ טחונית באזור העוטף לא נעלם מעיניהם של בני משפחת סמימי. "זה לא נעים לשמוע כל הזמן 'בומים'. יש הרבה ירי של ארטילריה", מציין ירון סמימי, "כחלק מהחזרה הביתה לקחנו את הילדים לשטח כינוס של יחידת תותחנים באזור שלנו כדי שהם יבינו שה'בומים' שהם שומעים זה של כוחותינו. גם קיבלנו באחרונה מרכיבי ביטחון לתגבור כיתת הכוננות שלנו.

ידיעות הנגב ˆ 9.2.2024 11