נגב 09.02.24

אין כמו בבית

שמעון מלכה: "המצב לא הכי נעים. הרבה משפחות מהאזור לא חזרו הביתה. אנחנו מכירים הרבה חברים שנרצחו או שנחטפו. מציאות לא פשוטה" מירב מלכה: "היו חששות ועדיין יש חששות. אנחנו לא במציאות של ביטחון מלא. בערב לא יוצאים מהבית. בבקרים קצת יותר נוח, אבל בסוף זה בית. זו הפינה שלך"

משפחת מלכה. "אין ביטחון של אחוז" 100

"חזרנו להשתקם" משפחת מלכה ממושב צוחר שבחבל אשכול נשמה לרווחה רק אחרי שבתם החיילת חולצה "זה הבית ‰ את החודשים האחרונים עשו בבית מלון ובימים אלה שבו לביתם ‰ מהבסיס ברעים שלנו ובית לא עוזבים", הם אומרים, למרות החששות והירידה המשמעותית בפעילות העסקית

נולד במבטחים, כאן בגוש מושבי צוחר, ואני הג־ עתי למושב דקל שבאזור שלנו בגיל חמש לאחר שההורים שלי פונו מחבל ימית. הילדים שלנו נו־ לדו כאן. אין לנו מקום אחר. היה ברור לנו שאנחנו חוזרים הביתה". איך זה מרגיש עם השיבה הביתה? "יש ביטחון. יותר חיילים ששוהים כאן באזור. מרגישים בטוח יותר בהשוואה לתחילת המלחמה. כשאני שומעת 'בומים' זה מרגיע אותי. כאשר יש שקט, זה מלחיץ אותי". מציאות קשה ), בעל 53 "זה לא פשוט", מוסיף שמעון מלכה ( משאיות גרר, "המצב לא הכי נעים. הרבה משפ־ חות מהאזור לא חזרו הביתה. אנחנו מכירים הרבה חברים שנרצחו או שנחטפו. מציאות לא פשוטה". ולמרות זאת, חזרתם הביתה? אחוז. כל עוד ה'בומים' 100 "נכון. אין ביטחון של הם של כוחותינו, אז אני רגוע. הרבה תושבים לא חושבים כך ולא חוזרים הביתה. אני מבין אותם. אני עצמי אוהב את האזור שלנו. הכל השתנה בעסקים שלנו. הפעילות העסקית שלנו פחתה אחוז, אבל למרות זאת, חזרנו 70 בהיקף של כ־ הביתה. זה הבית שלנו ובית לא עוזבים. חזרנו כדי להתרומם ולהשתקם".

שחולצה מבסיסה. היינו בבית ולא יצאנו ממנו על פי הוראת צה"ל. היינו במתח עד שפגשנו את הבת שלנו. לאחר שהיא הגיעה אלינו הביתה, נרגענו, התרגשנו ובכינו. לאחר אותה פגישה מרגשת היא חזרה לבסיסה, ואנחנו עשינו את דרכנו לאילת". שלושה חודשים היו בני משפחת מלכה באילת עד אשר חזרו באחרונה לביתם שבמושב. "לא פשוט היה לשהות בבית המלון תקופה כל כך ארוכה", מציינת מירב, שבימים כתיקונם היא בעלת קייטרינג בוטיק חלבי, "היינו הורים ושני ילדים בחדר אחד במלון. אין פרטיות כמו בבית. תחושה של ניתוק מכל הבחינות". איך מתקבלת ההחלטה לחזור הביתה? "תמיד ידענו שנחזור הביתה. זו לא היתה שאלה בכלל לגבי השיבה הביתה. הזמן עשה את שלו. הבנו שאפשר לחזור ככל שחלף הזמן. עכשיו, כשהמצב, להבנתנו, נהיה יותר רגוע בהשוואה לתחילת המלחמה, היה לנו קל יותר להחליט על החזרה הביתה. מעבר לזה, האופציה של לשכור "היו חששות ועדיין יש חששות. אנחנו לא במ־ ציאות של ביטחון מלא. בערב לא יוצאים מה־ בית. בבקרים קצת יותר נוח, אבל בסוף זה בית. זו הפינה שלך. אלה החיים שלנו. בעלי, שמעון, דירה באילת לא עמדה על הפרק". לא היו חששות לחזור הביתה?

של השבעה באוקטובר את אותה שבת עשו מירב ושמעון מלכה, תושבי מושב צוחר שבמועצה האזורית אשכול בביתם שבמושב. מפלס הדאגה באותו בוקר ובשעות שלאחר הישמע האזעקות והדיווחים השוטפים על חדירות מחבלים ליישובי האזור רק הלך ועלה ככל שהגיעו דיווחים אודות המתקפה הרצחנית והטבח של המחבלים על יישובי האזור ובמספר בסיסים צבאיים בעוטף עזה. ), "שירתה 48 "הבת שלנו", מספרת מירב מלכה ( אז בבסיס אוגדת עזה ברעים, ובעת שהמחבלים פרצו לבסיס, הבת שלנו היתה בחדר שלה יחד עם עוד כמה חיילות. דאגנו בצורה מטורפת לגורלה. התקשורת איתה התנהלה רק באמצעות מסרונים. אי אפשר היה להתקשר אליה. הבסיס שלה היה נתון במשך שעות להתקפת המחבלים ורק לאחר עשר שעות היא חולצה בשלום על ידי הגששים הבדואים שנחלצו לעזרת החיילים בבסיס. אז כבר התחלנו לנשום לרווחה". בלי פרטיות מירב ושמעון מלכה, בעלה, הורים לשלושה ילדים, התפנו מביתם רק לאחר חמישה ימים מאז פרוץ הלחימה. "לא הסכמנו להתפנות מה־ בית", מציינת מירב, "עד שראינו את הבת שלנו

9.2.2024 ˆ ידיעות הנגב 12