נגב 1.10.21

יאיר עמר. "המוטו שלי הוא - 'אל תפחד להיות שונה, תפחד להיות כמו כולם'"

על התוכניות שלו: "החזון שלי הוא להגיע לכל מערכת חינוך בארץ ולעשות פעילות מנטלית ולהראות איך צומחים מתוך קושי"

על ההתנכלויות שספג: "אתה מרגיש כמו פיסת נייר שדורכים עליה. רציתי באותה תקופה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. הרגשתי שתוקעים לי סכין בלב"

פעילות גופנית. זה לא היה קל. סטי ־ רת הלחי ההיא הייתה אבן דרך לשינוי שעשיתי. היום אני מבין שלהיות שונה, אין בזה משהו רע. המוטו שלי הוא - 'אל תפחד להיות שונה, תפחד להיות כמו כולם'. כשאתה כמו כולם, אז אתה משעמם. כשאתה שונה, אז אתה מיוחד. הבנתי שליקוי הראייה שלי הפך אותי להיות מיוחד. כשעיכלתי את זה, הייתי יותר משוחרר ולא נפגעתי מכל דבר שהשמיעו כלפיי. הסתכלתי על עצמי בצורה אחרת". אי של אפשרויות לקות הראייה היא לא המגבלה הר ־ פואית היחידה שעמר מתמודד איתה. י � , בזמן שהיה תלמיד ב 14 בהיותו בן שיבת כפר מימון, לקה בתסמונת המת ־ בטאת בעקמומיות ברגליים, והפך שוב לקורבן להתנכלויות מצד התלמידים שלמדו איתו. "חטפתי שם בומבה לפ ־ רצוף", הוא נזכר, "כינו אותי רובוטריק, זכיתי לכינויי גנאי רבים והתנכלו לי לא מעט פעמים. פעם שפכו לי קפה על המיטה שלי בפנימייה, פעם נעלו לי את הארון בחדר שלי שבו אחסנתי את הציוד שלי. פעם אחת גם נעלו אותי במקלחת. לא הבנתי למה מתנכלים לי ומציקים לי. לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד

מכולם. זו הייתה סטירת לחי עבורי. אני הרי לא בחרתי בליקוי הזה, אמרתי לע ־ צמי, אז למה כל זה מגיע לי?". איך הרגשת בסיטואציה כזו? "אתה מרגיש כמו פיסת נייר שדורכים עליה. רציתי באותה תקופה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. הרגשתי שתוקעים לי סכין בלב. בתת ההכרה שלי הרגשתי שאני חייב לעשות שינוי ושאני לא יכול להמשיך כך". איך זה בא לידי ביטוי? "התחלתי לאכול בריא יותר ועשיתי

היו לי המון פחדים בגלל ליקוי הראייה שלי", הוא מספר. "כל לילה היה מלווה בבכי והייתי מדמיין כל מיני דמויות בגלל ליקוי הראייה. הפחדים האלה הובילו אותי לאכילה מופרזת ולעלייה קיצונית במשקל. הייתי אז ילד ששקל ק"ג, מה שהוביל לכך 80 בשיאו כ־ ש'זכיתי' ללא מעט התנכלויות וכינויי גנאי מצד התלמידים שאיתם חבשתי את ספסל הלימודים. כינו אותי שמן ועיוור ובכל מיני כינויי גנאי מעליבים ומשפילים. הרגשתי שאני שונה ומוזר

הפרשה, היא לקחה אותי לחדר המורים כדי שאקריא את פרשת השבוע גם בפני מורי בית הספר, ואלה התרגשו אף הם ומחאו לי כפיים. הרגשתי שאני יכול ושאני לא מוכן לוותר על שום משימה למרות המגבלה שלי". סטירת לחי בעוד המורים בבית הספר התרגשו מי ־ כולותיו של עמר, מחוץ לכיתה התמונה נראתה אחרת לחלוטין. "באותה תקופה

ידיעות הנגב ˆ 1.10.2021 23