נגב 12.04.24

"אני אוראל: מרגיש שאני עושה את הדרך של אבא. בד בבד עם ההערצה שאני רוחש לאבא שלי, אני גם מרגיש תחושת סיפוק על התפקיד שאני ממלא עכשיו. אני בטוח שאבא מסתכל עליי מלמעלה, מחייך וגאה בי"

לחוש את מה שאבא עשה בראשית דרכו בכוחות הביטחון". בעוד שאחותו ליאל כבר שלוש שנים על מדים, סמ"ר אוראל בוזוקשוילי שגדל במיתר, וכיום, הוא מתגורר בבאר־שבע, עושה בימים אלה את צעדיו הראשונים במסגרת המשטרה הכחולה כבלש בת־ חנת משטרת רהט. את שירותו הצבאי הוא עשה כמש"ק משמעת בפיקוד דרום, ולאחר שפשט את המדים הוא עסק כגובה מס מטעם ההוצאה לפועל. תוך כדי עבודתו זו הוא גם היה בהליכים לקראת גיוסו כמפעיל בחברת "כימיקלים לישראל", וכ־ חודש לפני נפילתו של אביו, הוא כבר היה אמור להתחיל לעבוד בחברה. "הנסיבות, כאמור, הובילו אותי לכיוון אחר", מספר אוראל, "במהלך שבעת ימי האבל על אבא, החלטתי להמשיך את דרכו ולהיות שוטר. ההתח־ לה היתה כשוטר במסגרת השיטור העירוני בבאר־ שבע וההמשך היה לשרת כבלש בתחנת רהט". אבא איננו את אשר עבר עליו באותה שבת שחורה של השביעי באוקטובר הוא לא יכול לשכוח. "באותו לילה", הוא נזכר, "שבין שישי לשבת, עבדתי כמאבטח במועדון ה'פורום' בבאר־שבע. סמוך לשעה שש בבוקר, באותה שבת, סיימתי את המש־ מרת וחזרתי הביתה. מהאזעקות התכופות והרצו־ פות הבנתי שמדובר באירוע חריג ביותר. התעד־ כנו בקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות, אמא שלחה לי תמונה שאבא ואחותי ליאל, שמשרתת במשמר הגבול, יצאו לשטח, וכי הם בדרך לעוטף עזה, שם התחוללו הקרבות מול המחבלים. מאוחר יותר התברר לי, שאבא השאיר את ליאל אחותי בתחנת משטרת אופקים ולא הסכים שהיא תמשיך איתו לכיוון העוטף. אבא המשיך לכיוון רעים, ובצה־ רי היום אני מקבל שיחות כשהמטלפנים שואלים אותי לשלומו של אבא. אבא לא ענה לי ואחותי ענתה לי כשהיא בוכה. ישר עליתי על מדים, לב־ שתי אפוד מגן, לקחתי את האקדח ונסעתי לכיוון אופקים. בדרך עברתי מספר מחסומים משטרתיים ובתחנת אופקים פגשתי את אחותי כשהיא בוכה". "בדיעבד", הוא ממשיך לגולל את הרגעים הק־ שים, "התברר לי שהיא כבר ידעה שאבא איננו, אבל היא לא סיפרה לי. נסעתי לכיוון קיבוץ רעים ושם ניגש אליי קצין משטרה וכבר הבנתי אז שאבא נהרג. לא האמנתי שאבא איננו. הוא היה אדם חזק. הייתי בטוח שהוא ישרוד את האירוע הזה. רק בש־ עות אחר הצהריים של אותה שבת בישרו לי רש־ מית שאבא איננו". "הבין את הסכנה" אותה שבת של השביעי באוקטובר צרובה בזי־ כרונה של ליאל בוזוקשוילי, ומבחינתה, הזמן לא מרפא את הפצעים. את אותו רגע בו נפרדה מאביה, כשהוא ביקש ממנה להישאר בתחנת אופקים ולא להמשיך עימו לזירת הלחימה בגזרת עוטף עזה, היא לא תשכח לעולם. "בראייה לאחור", היא מציינת, "באותה שבת אבא שלי נלחם והציל אנשים. הוא ידע שהוא נכנס לזירת לחימה מסוכנת, שהסיכוי לצאת ממנה בחיים הוא נמוך. הוא יצא למשימה שלו ללא פחד, בביטחון ובעוצ־ מה. הוא הישרה על כולם קור רוח. הוא הבין את הסכנה שבכניסה ללחימה מול המחבלים ופשוט ביקש ממני להישאר באופקים ולא להמשיך איתו לעבר העוטף. התווכחתי איתו ולא הסכמתי, אבל כשראיתי שהוא מדבר בטון רגוע ושלו, הבנתי שאני צריכה להישאר".

האחים ליאל ואוראל השבוע. נלחמים כתף אל צילומים פרטיים | כתף

ידיעות הנגב ˆ 12.4.2024 41