נגב 15.03.24

אהבת אדם, קבלת האחר, אהבה לחי ולצומח אלה הן חלק מהתכונות שאפיינו את יהונתן מלכא ז"ל שזכו להופיע על כרזות ביריד שערכו התלמידים להנצחתו תלמידי בית הספר יזמו יריד חסד במסגרתו למדו על אישיותו ואופיו של יהונתן מלכא ז"ל. ו � "יהונתן היה באמת מהכי טובים ונעימים. אישיותו המ תכירו את יהונתן : פלאה הורכבה ממגוון רחב של מידות, ערכים ותכונות. חלקן מוצגות כאן לפניכם: חמלה, אהבה, נעימות, רגישות, שמחה, טוב לב, כבוד לאחר, ניו מוסים, נתינה, מסירות, השקעה, עקרונות, נאמנות, רוח התנדבות, סבלנות, סובלנות, אהבת אדם, קבלת האחר, אהבה לחי ולצומח, אהבת הארץ, אהבת העם, ציונות, חיבור לתורה, עין טובה, שמחה, הארת פנים". "חיוך הוא קו עקום שמיישר הכל. החיוך של יהונתן על החיוך של יהונתן: היה שובה לב. זמין תמיד לכל אדם ובכל מקום. חיוך ענק שמאיר פנים ומדו בק את כולם. יקרים - תנו חיוך, יש בכוחו להאיר ולרומם נפשות עצובות".

ליד פינת ההנצחה. תכירו את יהונתן

והיא חוזרת לאותו יום טרגי. "ביו מים הראשונים כולם מתחבקים, ואתה יודע, קצת הססנים, כן לגשת, לא לגשת, מקרה כזה הוא טרגדיה והוא אסון, אז קצת מהססים, אבל ברוך השם אני משתדלת להיות בזרימה כי אני מבינה שזה מה שנכון, גם 'כי מדי דברי זכור אזכרנו עוד', שזה משפט שאנחנו צריכים להגיד אותו גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית". קווים לדמותו ילד טבע רונית מביטה בתמונות של בנה יוני עם החיוך הרחב ומה כותבים עליו, החיבה והאהבה שמרעיפים עליו, והיא מתמלאת גאווה בבנה. "זה ילד עם חיוך גדול ששובה כל לב שמסתו כל עליו, ילד עם הרבה אהבה לטבע. חברים שלו שבאו לנחם אמרו, 'יהונו תן זה ילד שאהב את הטבע, היה מחוו בר לטבע', אבל היתה לו נשמה שהיא מעל הטבע, והנשמה הזאת שמעל הטבע, זה תמיד חשיבת יתר על הדבו רים הגדולים שעוטפים אותנו". לדוגמה? "היתה לו חמלה עצומה כלפי כל ייצור חי. למשל, נפל חתול לפיר, הוא עבד על הסיפור הזה משהו בסביבות שלוש עד ארבע שעות כדי להוציא את החתלתול הזה, כדי שלא ייסחף לזרם הביוב. הוא שטף את החתול והביא לו קערה של חלב. ברגעים הקריטיים האלה מה שמילא אותו משמעות היתה הרגישות המו טורפת הזאת". הדרך החינוכית גבורת האם צוריאל רובינס, מנהל מקיף אמי"ת, מספר, על הדרך להנציח את יוני ז"ל והתמיכה שהם מעניקים לרונית. "אחד הדברים היפים שיו צאו מהאירוע הכל כך עצוב ומצער זה שרונית לקחה את מה שקרה לה למקום של חינוך כלפי התלמידים. ומאז אותו אירוע נורא, יש פה הרבה עבודה חינוכית בעיקר של רונית,

יוני ז"ל בטבע. אהב בעלי חיים והציל אותם

הקושי והכאב ילוו אותי עד הנשימה האחרונה

ש'ממנפת' את האבל שלה לטובת תהליכים חינוכיים לתלמידים כדי לספר להם על גבורה, לספר להם על אמונה, והדברים האלה מאוד משמו עותיים". לדבריו, היא עושה את זה בצורה מצוינת וגם בגבורה. "רונית הפכה לדמות שנותנת כוח לתלמידים". על יריד החסד מספר רובינס: "היריד היה באמת אירוע שיא. מה שהיה מיוחד בו זה שהתלמידים רצו להנציח את יהונתן, רונית בגדול כמעט לא היתה מעורבת, כלומר התלמידים שמעו עליו כל כך הרבה, והם ביקשו להקדיש אותו ליוני". איך הגיבו התלמידים על הטרג־ דיה? "זה התחיל בזה שהם ביקשו לבוא להלוויה, בהתחלה התלבטתי, אם מתאים לקחת תלמידים ללוויה, אולי הם צעירים מדי. להרבה מהם זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלהם, עמדתי לידם בלוויה והם לא ויתרו, הם הרגישו שהם באירוע היסטורי". ש'ממנפת' את האבל שלה לטובת תהליכים חינוכיים לתלמידים כדי לספר להם על גבורה, לספר להם על אמונה, והדברים האלה מאוד משמעותיים" צוריאל רובינס, מנהל "מאז מקיף אמי"ת: אותו אירוע נורא, יש פה הרבה עבודה חינוכית בעיקר של רונית,

רגישות עצומה, אבל הוא היה גם פייטר גדול. איך שני הדברים האלה מתמזגים, איך ילד שבאמת רגיש לנמלה יכול להיות בטנקים, ואצלו הדברים האלה היו משולבים, כאילו בזמן המלחמה אדם נמדד גם ברמת המוסריות שלו ובעדינות שלו". הפנקס של יוני הכאב על מות הסוס המילים האלה של האמא השכולה שאיבדה את היקר לה מכל מהדהדים ויוצאים מתוך הדברים שכתב יוני בחייו. ההורים גילו בתוך החפצים של בנם את הפנקס בו הביע את מחו שבותיו והרהוריו. במהלך הכניסה לבית החולים "שיפא", שעה שניסו להוציא את אחד החטופים, לא ידעו אם הוא חי או מדובר בגופה. יוני כותב את הדברים הללו בפנקס שלו. כמי שהיתה לו אהבה לסוסים, יוני סיפר כי ראו מחבלים נמלטים ואחו ריהם דהר סוס, ואז הוא קיבל הוראה מהמפקד לירות פגז. הוא ירה פגז, ואז הוא שמע בקשר שיחד עם המחו בלים גם הסוס נהרג. הוא ישב דקות ארוכות ובכה על מותו של הסוס. "אתה מבין את הסיפור הזה", אומו רת רונית, "הפגז מול ממלכת הרשע שיש שם, היה ברור לו שזה מה שנכון לעשות, אבל למה הסוס? זה היה כאב שליווה אותו".

היה מטורף לחבר אותם לאז והיום. חיפשו אותי ולא מצאו. הגיעו למו נהל שלי, צוריאל רובינס, ואמרו לו: 'קרה אסון לרונית, היא צריכה לחזור דחוף הביתה'". מלכא עשתה כל הדרך לביו תה וקיבלה את בשורת האיוב. היא התמוטטה ונפלה על הרצפה, והיות ששלושת בניה משרתים כלוחמים, שניים מהם בצנחנים, היא צעקה "מי מהם נפל?", ולאחר שהרימו אותה והכניסו אותה הביתה, הם בישרו לה שיוני נפל. כיצד מתמודדים עם אובדן? "מצד אחד, אתה אומר, אין נחמה למקרה כזה והיא לא קיימת, אבל מצד שני, יש בו משהו שאומרים 'עין במר בוכה ולב שמח'. אז 'עין במר בוכה' זה האבל, הקושי והכאב, שפשוט וברור לי שזה ילווה אותי עד הנשימה האחרונה, אין פה בכלל שאלה. מצד שני, גם יש משפחה ויש לו שני אחים תאומים ויש לו עוד שני אחים לא תאומים. אני נכנסת לנעליים שלו ושואלת את עצמי מה הוא היה אומר לי ברגעים האלה, מה אני צריכה לעשות, מה הצו הפנימי שלו או הצו הפנימי שלי, איך אני "אלה אתגרים מאוד קשים, אני אומרת את זה ברמה הקוגניטיבית, אבל המתח הזה בין הלב ומה נכון לעשות הוא קיים והוא תמידי. אחד הדברים הגדולים שהיו ביהונתן זה ממשיכה מכאן?". זה קשה מנשוא.

על הנחמה שהיא מוצאת בחזרה לעבודה: "החזרה והחיבור לתלמידים ולמורים יביאו איתם את המרפא, את הנחמה, ואת המשך העשייה שהיא בעצם מקור נחמתי"

15.3.2024 ˆ ידיעות הנגב 38