נגב 19.01.24

נועה כהן בביתה השבוע. "ילדה גיבורה"

מדינה במלחמה לוחמת כמו לביאה

על הבחירה במג"ב: "ידעתי שאהיה לוחמת, בלי לחשוב פעמיים. אני מאמינה בערך השליחות ורציתי להוכיח את מקומי ואת המסוגלות שלי. אני אוהבת לאתגר

על הקרבות: "אני זוכרת שאני עוברת את הצומת, באה להיכנס ליישוב ואחת הבנות תופסת אותי ברגל ומתחננת אליי שלא אלך, שאשאר לידן, הן הרגישו בטוחות שהייתי עם נשק. ניסיתי הביטחון, רק מי יספר להן שגם אני בעצמי לא מבינה עוד מה קורה" לתת לבנות את תחושת

את עצמי. וכן, נשים

יכולות להיות לוחמות, נמאס מהסטיגמה"

מבינה עוד מה קורה. אחרי חילופי מילים בודדות איתן, אני מבינה שהיה גם ניסיון חטיפה והן הצליחו להימלט. אחת הבנות סיפרה לי שבעלה נחטף". מה הרגשת בשעות שנלחמת במחבלי חמאס? "הרגשתי שיש לי אחריות להציל כמה שיותר אנשים". יש לך סיוטים מאותו יום? "אני יכולה להגיד שבלילות הראשונים היה לי מאוד קשה. לא הצלחתי להירדם, חלמתי שאני נמצאת בעוד היתקלויות עם מחבלים, שאני נלחמת במחבלים, היו לילות כאלה. היום, עם הזמן, באמת הזמן מרפא. יש ס"מ 12 לי צלקת ברגל צד ימין מעל הקרסול באורך שמזכירה לי כל הזמן את השבעה באוקטובר. זה משהו

תמונת מצב קשה ביותר ומבקשים שכוחות יבואו לסייע להם כמה שיותר מהר. "בחיים לא אשכח את המשפט שאחת השוטרות אומ־ רת, 'תחנת שדרות עולה באש, יש מולי עשרות מח־ בלים'", משחזרת כהן. "בדרך לשדרות, בצומת יכיני, אזרח מסמן לנו לעצור ומנסה להגיד לנו משהו, עצרנו כדי לשמוע, והוא מבשר לנו שיש מימין מחבלים. אנחנו מתחילים לסרוק ושומעים ירי מאסיבי. אנחנו מתחילים להגיב באש ותוך כדי מתחילים לזהות פצועים. חלק במצב אנוש מפרכסים על הרצפה. אני נזכרת במראות הקשים. לא אשכח שפצוע בא אליי ואומר לי 'ירו עליי ביד, תצילו אותי'. תוך כדי תגובת לחימה אנחנו מנסים לתת להם טיפול, עדיין אני לא קולטת באיזו סיטואציה אני נמצאת. הגוף פשוט הגיב לבד". להציל כמה שיותר כהן ממשיכה לספר על הקרב בצומת יכיני. "חברנו לערן קלימי, ראש זרוע שחר במג"ב דרום, והוא לקח פיקוד על הכוח", היא מספרת. "אנחנו ממשיכים להגיב באש, ותוך כדי הכוח מזהה שתי בנות שהתחבאו בבגאז' של הרכב שלהן. הבנות ברחו מהמסיבה לאחר שמחבלים רדפו אחריהן, הן הגיעו למושב יכיני ושם אני מתחילה להבין את גודל התמונה. אני זוכרת שאני עוברת את הצומת, באה להיכנס ליישוב, ואחת הבנות תופסת אותי ברגל ומתחננת אליי שלא אלך, שאשאר לידן, הן הר־ גישו בטוחות שהייתי עם נשק. ניסיתי לתת לבנות את תחושת הביטחון, רק מי יספר להן שגם אני בעצמי לא

יהיה נס', ובאמת לאחר רבע שעה אנחנו מגיעים לצומת גילת, שם מד"א חבר אלינו, נתנו לי טיפול ראשוני, ומשם נסענו ל'סורוקה'". מ"סורוקה" פונתה כהן עוד באותו לילה במסוק לבית החולים איכילוב בתל־אביב, שם הייתה מאושפזת במשך חודשיים. לפני כחודש שו־ חררה, ובימים אלה היא עוברת שיקום ב"עדי נגב". "הגוף הגיב לבד" ), בתם של משה ואודליה, תושבת באר־ 20 נועה כהן ( שבע, אחות תאומה לשירה, גם היא לוחמת מג"ב, ולעוד שני אחים קטנים - רועי ויעלה. כהן למדה בבית הספר התיכון מקיף ו' במגמת משפ־ טים ומשפט עברי. חודשיים אחרי סיום הלימודים הת־ גייסה למשמר הגבול והשלימה לצד אחותה התאומה קורס יסמ"ג (יחידת סיור משמר הגבול). כהן הייתה נחושה בדעתה לשרת שירות משמעותי, לתרום למדינה ולהוכיח לעצמה שהיא יכולה להיות גם לוחמת. "ידעתי שאהיה לוחמת בלי לחשוב פעמיים", היא אומרת, "אני מאמינה בערך השליחות ורציתי להוכיח את מקומי ואת המסוגלות שלי. אני אוהבת לא־ תגר את עצמי. וכן, נשים יכולות להיות לוחמות, נמאס מהסטיגמה". חוזרים לשבת השחורה. בכאוס שנוצר אירוע רדף אירוע, וכהן ולוחמי יחידתה, ניסו להגיע לזירות השו־ נות תחת אש בלתי פוסקת. אחד האירועים שזכורים לכהן במיוחד הוא כשהיא וח־ בריה שמעו בקשר שוטרים מתחנת שדרות שמתארים

סמ"ש נועה כהן בשירות הצבאי. "השאיפה שלי היא לחזור צילום | " לתפקיד פרטי

ידיעות הנגב ˆ 19.1.2024 33