נגב 21.6.24

"אני שווה לכל אחת ואחת" אורטל מנהלת זוגיות ומשפחה עם ‰ רותם ויחד הן מגדלות שני ילדים היא מקווה שהמדינה תתייחס אליהן בהתאם לחובות שהן ממלאות, בין היתר שירות מילואים אורטל ורותם מנהלות זוגיות משותפת מזה כשבע שנים. "אנחנו מגיעות מעולמות תוכן דומים", מספרת אורטל, "וכך הכרנו. לפני כשש שנים ערכנו טקס ומסיבת חתונה. ערב מרגש ושמח עם משפחה וחברים. לא משהו רשמי, כי זה לא אפשרי לצערי במדינה שלנו". נתקלתן בהערות פוגעניות או דחייה על רקע נטייתכן המינית? "לשמחתי, לא יצא לי לחוות דחייה או להטופוביה בחיי האישיים, אבל הייתי עדה למקרים רבים, כשע־ בדתי בקורת גג לצעירים וצעירות מקהילת הלהט"ב. הגיעו צעירים שחוו הדרה ואף שחייהם היו בסכנה לא פעם רק בשל נטייתם המינית". כיצד מתבצעת חלוקת המטלות בבית? "רותם היא אם ילדיי ואהבת חיי, ואף אחד לא יוכל לערער על כך. לצערי, במדינה שלנו יש מי שיכולים לחבל בזכויות ולא לקבל זאת. למשל, היינו צריכות לעבור מסע בירוקרטי ולא הוגן כדי להוכיח את מש־ פחתנו ולקבל הכרה חוקית בהיותנו שתי האימהות של ילדינו, בעוד שזוגות הטרוגניים לא עוברים את זה. בבחירה שלנו בחודשים האחרונים, מתוך הבנה כי שתינו עובדות בעבודות טוטאליות וחיוניות, ומתוך ההדדיות, רותם בחרה להיות הגב עבורי ועבור המש־ פחה. מקצועית ואישית למשפחה שלנו, זה הדבר הטוב ביותר, ואין רגע שאני לא מעריכה ומוקירה על כך שהצליחה לעזור לי לשחרר במידה את הדאגה הגדולה לשלום ילדינו ולהתפנות יותר להוביל את הפנימייה". כשבימים אלה מציינים את חודש הגאווה, יש לאורטל לא מעט תובנות. "אני אישה ואזרחית תורמת למדי־ נה", היא מעידה על עצמה, "מנהלת פנימייה ופעילה בעשייה חברתית וטיפולית במשך שנים רבות. אני גם חברה פעילה בפורום המילואימיות, שפועל לשי־ לוב נשים בשירות מילואים משמעותי מתוך הבנה כי זה אחד מהיסודות לחברה שיוויונית. גם בימים אלה , בצורה מתונה, בשילוב 8 אני משרתת במילואים בצו העבודה והחיים האישיים. אני סבורה ומאמינה שאני שווה לכל אחד ואחת, עומדת בחובות ותורמת למדינה. המחשבה שיש מי שעלולים לפגוע בחופש שלי לחיות את חיי כפי שאבחר היא בלתי נתפסת ולא סבירה בעי־ ניי. לצערי ולצערנו, זה עדיין קיים בחברה ובמדינה". צילום פרטי | אורטל ורותם עם ילדיהן. תמיכה וחיזוקים

אורטל לב ארי סיטון. "עבור הבוגרים זו מלחמת הישרדות"

דולה, גבעתיים, ולעבור למושב נתיב העשרה, כדי למצוא שם שקט, אווירה של קהילה וחינוך פתוח ובטוח, כשהילדים חיים מחוץ לבית על מדשאות ומתקני משחקים. היה ברור שיהיו לנו ילדים וחשבנו על מרחב כפרי לכולנו. חיפשנו מספר מקומות בעוטף עזה, ובסוף הלכנו על נתיב העשרה". זה לא היה הימור מסוכן ללכת דווקא על יישוב ששוכן בצמידות לגדר המע־ רכת עם רצועת עזה? "למרות העובדה הזו של סמיכות לגדר המערכת והמצב הביטחוני וההסלמות, הרגשנו שם כמו בבית והתאהבנו במ־ קום ממבט ראשון. חיכינו כמה חודשים עד שבית חלומותינו יהיה מוכן ועברנו להתגורר במושב. האמת, עד השביעי באוקטובר היה שם גן עדן". בשביעי באוקטובר, כך מתברר, הפך

עבור החניכים, נסדקה אחרי השביעי באוקטובר נוכח המציאות המלחמתית. בדיוק אותה תחושה שיש לי לגבי המושב בו התגוררתי עם בת זוגי ועם שני ילדינו המשותפים".

הסוציו־אקונומי הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת, והם מוקפים בצוות עובדים מסור ומפנק, שאורטל מגדירה אותם כ"גיבורי על המתמסרים ודואגים לשלום ולטובת הנערות והנערים במשך כל שעות היממה, לא פעם על חשבון החיים האישיים". "אני מרגישה שותפות גורל עם הנע־ רות והנערים שנמצאים כאן", מציינת לב ארי סיטון, "יש לא מעט קווים משי־ קים ביני לבין חניכי הפנימייה". תסבירי? "החוויה הזו שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים היא זהה גם לנו וגם לחניכי הפנימייה. גם אצלי וגם אצלם יש תחושה של אובדן שליטה ואובדן אמון. התחושה הזו מלווה אותי כל הזמן. התחושה שהיתה לי ולצוות שלנו, לפיה הפנימייה היא המקום הכי בטוח שיש

הבחירה בעוטף "היה גן עדן"

אורטל, אשר התגוררה עד השביעי באוקטובר בנתיב העשרה במשך כשש שנים עם בת זוגה, רותם, עובדת סוציאלית בהכשרתה העובדת במרכז חירום של עמו־ תת "יחדיו", איתה היא מנהלת זוגיות בת כשבע שנים, חובקות יחד ילדה בת ארבע וילד בן שנה ותשעה חודשים. "לפני חמש וחצי שנים", היא מספרת, "החלטנו רותם ואני לעקור מהעיר הג־

ידיעות הנגב ˆ 21.6.2024 27