נגב 21.6.24

הפקירו אותנו כמו שעשו לילדי הפנימייה בילדותם

סיטון, "הוא לוחם של ממש. הוא נלחם על החיים שלו ועל השהות בפנימייה. הוא ילד חרוץ, רגיש וטוב, סקרן, שלמד מיומנויות חיים בסיסיות, וכיום הוא לומד ועובד כדי להבטיח לעצמו חיים עצמאיים. הוא נלחם כדי להגיע לשירות קרבי בצבא והוא יודע לומר שהבחירה שלו להתמיד בפנימייה הצילה את חייו". שותפות גורל "מנותקים מהחיים" מציאות חייה וחיי משפחתה משיקה למציאות שהיא חווה בפנימייה. "אנ־ חנו עדיין חווים את אירועי השביעי באוקטובר. הילדים שלנו מתמודדים עם חרדות וטראומות בעקבות העובדה שהם נחשפו לאירועים שילד לא צריך לעבור. אנחנו בחוסר ודאות, רחוקים מהבית מבלי בכלל לדעת מתי נח־ זור הביתה. כמי ששומרת על הילדים שלה כמו 'אמא לביאה', התפקיד שלי, כמו גם של הצוות שלנו, הוא לשמור מכל משמר על הנערות והנערים שנ־ מצאים כאן בפנימייה. אלה בני נוער שהופקרו בילדותם ובנעוריהם ואנחנו צריכים לדאוג להם. מבלי להשוות, גם אני ובת זוגי והילדים שלנו מרגישים שהופקרנו באותה שבת של השביעי באוקטובר וזה נמשך עד היום". כיצד באמת מתפקדים במציאות שכזו? "לנו אין פריבילגיה להתפרק ולא לייצר חוסן וביטחון. האחריות שלנו כלפי אותם בני נוער היא לשמור עליהם מהרגע הראשון שהם מגיעים אלינו. אני מרגישה במידה מסוימת שותפות גורל עם הנערות והנערים שנמצאים כאן. אני מרגישה חיבור אליהם, שספק אם זה היה קורה אלמ־ לא השביעי באוקטובר. אני לא בטוחה שהחיבור הזה היה קורה בנסיבות אח־ רות". שמונה חודשים אחרי, ולדברי לב ארי סיטון, "התחושה היא נוראית. אנח־ נו מרגישים מנותקים מהחיים. אנחנו חיים בחוסר ודאות ומחפשים יציבות. הבן הקטן שלנו נולד במבצע "עלות השחר" ואת כל ילדותו הוא עשה בין סבב לחימה אחד לשני. עכשיו הוא כבר שמונה חודשים מחוץ לבית. ממש 'ילד מלחמה'. כך לא צריכים ילדים לגדול. מגיע לנו לחיות בביטחון וביציבות". רגע לפני יציאתם של חלק מחניכי הפנימייה לעולם הגדול, יש לאורטל תובנות לא פשוטות. "בעוד המדינה דואגת לנו בצורה חלקית, כשאנחנו כבר שמונה חודשים לאחר פרוץ המל־ חמה", היא אומרת, "כך גם המדינה לא דואגת מספיק לכל אותם אלה שבגרו ויוצאים עכשיו מהפנימייה, שהיתה להם סוג של חממה. באחריות המדינה לתת לכל אותם בני נוער צידה לדרך, כלים כיצד להתמודד עם האתגרים שמחוץ לכותלי הפנימייה. התחושה היא שהמדינה לא עושה מספיק בקטע הזה, לא נותנת מספיק פתרונות לצרכיהם ויש חשש שהם ישובו להיות 'החצר האחורית' של החברה הישראלית ויפ־ לו בין הכיסאות. עבור כל אותם בוג־ רות ובוגרים שיוצאים היום מהפנימייה העוטפת והמחבקת לעולם הגדול, זה כמו מלחמת הישרדות".

אורטל לב ארי סיטון. "הילדים שלנו מתמודדים עם חרדות וטראומות"

"אנחנו עדיין חווים את אירועי השביעי באוקטובר. הילדים שלנו מתמודדים עם חרדות וטראומות בעקבות העובדה שהם נחשפו לאירועים שילד לא צריך לעבור. אנחנו בחוסר ודאות, רחוקים מהבית מבלי בכלל לדעת מתי נחזור הביתה"

מן הסתם, לא קל לחשוף את סיפו־ ריהם של חניכי הפנימייה. במגבלות הקיימות, יודעת לב ארי סיטון לספר שהוצאו 13 ו־ 15 על שתי אחיות בנות מהבית בגיל צעיר. האמא היא מתמו־ דדת נפש והאבא ניתק קשר עם ילדיו ואינו מעורב בגידולם. "פגשנו", מספרת לב ארי סיטון, "שתי נערות שחוו המון מהמורות בחייהן וחוסר אמון כלפי כל העו־ לם. הן נותרו לבדן בעולם. הן הגיעו אלינו לפני כשנה עם המון חשדנות מצידן ועם קושי ליצור קשר עם הסו־ בב אותן. אחת הבנות היתה מופנמת ואחותה היתה סוערת והוציאה עלינו את כל התסכול והאכזבה שלה מה־ חיים. כשאין לך לאן לצאת לחופשה, אז אנחנו דואגים להם, אבל ברור שזה לא תחליף למשפחה ואותן בנות הר־ גישו מאוד בודדות. אמנם טוב להן בפנימייה, אבל זה לא כמו לגדול במ־ שפחה כשההורים מטפלים בך. אותן בנות הרגישו כ'חסרות ערך' וכמי שהן פגיעות יותר בקלות. היום כבר מצבן השתפר. הן מרגישות יותר שייכות, הן יותר פעילות, יש ביניהן שות־ פות גורל. זו מורכבות אינסופית. הן דואגות האחת לשנייה ומבינות זו את זו בצורה הכי טובה. אנחנו עוזרים להן לגלות זהותן ואת המרחב שלהן". , שזו 17 בפנימייה מתחנך גם נער כבן לו השנה הרביעית במקום. אביו נפטר כשהיה ילד, ומאז הדרדר מצב המשפ־ חה. האם, כך מתברר, אמנם אוהבת את ילדיה, אך לא הצליחה לשמור עליהם ולגדל אותם. אותו נער ואחיו הוגדרו כנערים בסיכון, ובשנתיים הראשונות לשהותו בפנימייה הוא התקשה להישמע לצוות המטפל וגם לא רכש אמון כלפיהם, עד כדי כך שצוות הפנימייה לא היה בטוח באשר להמשך שהותו של אותו נער בפנימייה. "אבל אותו נער", מציינת לב ארי

מי שראו. הורים נאלצו להיאבק בדל־ תות הממ"ד ולהגן בגופם על ילדיהם, לוחמי כיתת הכוננות נלחמו בגבורה ושילמו בגופם ובנפשם. עשרים חברים וחברות מהמושב נרצחו באותה שבת בכל אותן שעות ישבו אורטל שחורה. ורותם ושני ילדיהם בממ"ד, כאשר התינוק בן השנה לא מפסיק לבכות ולדפוק על דלת הממ"ד. "רק בתנו הקטנה בת הארבע", נזכ־ רת אורטל, "הצליחה להרגיע את אחיה הפעוט. היא הסבירה לו שבחוץ יש חיות מסוכנות שיכולות לטרוף אותנו, וזה מה שהרגיע אותו". שעות 12 רק לפנות ערב, לאחר כ־ בממ"ד, הן הורשו לצאת מהבית כאשר הן מצטרפות לשיירה מאובטחת שהוציאה אותן מהמושב. "הנחנו את הילדים על הברכיים", נזכרת אורטל, "ונסענו במכונית שלנו במהירות. כיוון שכבר ירד חושך, נח־ סכו מהילדים המראות הנוראיים של הגופות הרבות שהיו מוטלות בשטח המושב ובדרכים בהן נסענו". רקע קשה "פגיעות יתר" מאז אותה שבת הספיקו אורטל ורו־ תם להתפנות למלון בקריית יערים, וכיום הן מתגוררות ביחידת דיור בגן יבנה. רותם יצאה לחופשה ללא תש־ לום והיא מתמסרת, בהחלטה משותפת של שתיהן, לטיפול בילדים, ואורטל, שבתחילה תיפעלה את הפנימייה מר־ חוק באמצעות הטלפון וה'זום', כבר שבה לעבודת בפנימייה בבאר־שבע. "למעשה", היא מציינת, "הפנימייה שלנו היתה היחידה בדרום שפעלה גם בשביעי באוקטובר וגם לאורך כל ימי המלחמה, וזאת מאחר ולחניכי הפני־ מייה אין חלופה אחרת היכן לשהות, לא בימי שגרה וגם לא בימי חירום".

אותו גן עדן עבור אורטל ורותם ולשני ילדיהם הפעוטים לגיהנום, שלדבריה של אורטל, מלווה אותה עד היום. את אותה שבת שחורה היא זוכרת כאילו חוותה אותה רק אתמול. "את חג שמחת תורה", היא משחזרת בה־ תרגשות, "עשינו עם הילדים בבית. אזעקת צבע אדום העירה אותנו ורצנו מיד לממ"ד. למרבה המזל, הכנו מבעוד מועד מיטה לאורחים, והממ"ד שימש ביום יום כחדר משחקים של הילדים. בהתחלה חשבנו לעצמנו שיעברו כמה דקות ונוכל לצאת מהבית כדי להתאר־ גן לקראת היריד החקלאי שתוכנן לה־ תקיים באותה שבת בחצר של המושב, אבל הפעם רצף האזעקות התכופות גרם לנו להבין שמדובר בסיפור שונה. קיבלנו מסרונים בקבוצה של המושב להסתגר בבתים, לנעול דלתות ולא לצאת מחשש למחבלים במושב. כל בעלי הנשקים התבקשו לטעון את כלי הנשק ולהיות דרוכים ומוכנים לקרב". מה עובר עליכן באותן שעות? "השעות האלה הפכו עבורנו ועבור הילדים לסיוט אחד גדול. הבן הקטן לא הפסיק לבכות. מסביב לבית נשמ־ עו הדי פיצוצים. הבית של השכן עלה באש. בשלב כלשהו היה צורך דחוף להביא לתינוק שלנו טיטול מאחד מחדרי הבית ולמרות שכל יציאה מהחדר היתה בגדר של סכנת נפשות, כי המושב שרץ מחבלים, לא היתה לי ברירה. יצאתי מהממ"ד, זחלתי על רצפת הבית תוך סיכון עצמי מטו־ רף, מצאתי טיטולים וחזרתי בזחילה לממ"ד, שהיה פתוח לכמה דקות ארו־ כות שנדמו לנו כנצח". המחבלים עברו מבית לבית, ניסו להיכנס לבתים, זרקו רימונים וירו בכל

"למרות העובדה הזו של סמיכות לגדר המערכת והמצב הביטחוני

וההסלמות, הרגשנו שם כמו בבית והתאהבנו במקום ממבט ראשון. חיכינו כמה חודשים עד שבית חלומותינו יהיה מוכן ועברנו להתגורר במושב. האמת, עד השביעי באוקטובר

היה שם גן עדן"

21.6.2024 ˆ ידיעות הנגב 28