נגב 22.09.23

ילדות במעברה ), יליד מרוקו, 78 שמעון אזולאי ( 55 תושב באר־שבע, קבלן בניין זה שנים ובעלים של חברת בנייה ותיקה ומוכרת בבירת הנגב. אזולאי, נשוי ואב לארבעה ילדים, הממשיכים את דרכו ומנהלים את העסק המשפחתי, חתום בין השאר על בניית מפעל "פטרוכימיים" ומפעלי "מכתשים" בבאר־שבע ובנאות חובב. לפני שלוש שנים אף זכה בתואר "רב קבלן", תואר כבוד שמעניקה התאח־ דות הקבלנים בוני הארץ. הוא עלה ארצה בהיותו בן שמונה היישר למעברה בקריית שמונה. את ילדותו במעברה הוא מתאר במילים, "מלחמה תמידית על אוכל, כבוד וגאווה שהעניקה לי את החוסן בכל שלב בחיי. הייתי בקריית שמונה בתקופת הצנע של שנות החמישים, גרנו בתנאים קשים, אבל הייתה הרבה שמחת חיים ואהבנו את הארץ עוד מי־ לדותנו". לקראת גיוסו לצה"ל למד אזולאי במשך שנה וחצי בבית ספר קדם צבאי למקצועות ההנדסה, שם גם למד את יסודות מקצוע החבלה. בשירותו הס־ דיר שירת בפלוגת חבלה מבצעית בחיל ההנדסה, ובהמשך עבר לשרת ביחידת ציוד מכני הנדסי שתפקידה היה לפרוץ דרכים בגזרות הסמוכות לגבולות המדינה מהצפון ועד הדרום. בשירותו הסדיר השתתף אזולאי במל־ חמה על המים באזור אלמגור שמצפון לכנרת (חבל כורזים), סדרת מאבקים בין ישראל סוריה שפרצו כשהסורים ביקשו להטות את מקורות הירדן כדי לפגוע במקורות המים של ישראל. אזולאי נשלח עם טרקטור משוריין ) לחבל ולהרוס את התשתיות D 9( שהכינו הסורים כדי להקים משאבות שאמורות היו לשאוב את מי הירדן ולפגוע בכך באספקת המים לישראל. על פעילותו באותו מבצע קיבל שמ־ אות הצטיינות 1965 עון אזולאי בשנת מאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר המ־ מה עלה בגורלו" "דמיינתי שאחי נהרג ואיש לא יודע

אזולאי על רקע טנק המוצב בבאר־שבע.

נוח, לימים הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים. "בד בבד עם הענקת האות, קיבלתי יחד עם חיילים נוספים צ'ופר בדמות נופש בבית הבראה", נזכר אזולאי. "אני לא יכול לשכוח את הפגישה אז עם אריק שרון, שהגיע אלינו וריתק אותנו עם מעללי הגבורה של יחידת האגדית. הוא פשוט עשה עלינו 101 רושם אדיר. הוא היה עבורנו מושא להערצה". עובדים תחת אש חצי האי סיני, שאזולאי שירת בו כחצי שנה במהלך מלחמת יום הכי־ פורים ולאחריה, לא היה זר לו. אחרי מלחמת ששת הימים הוא עבד, הן בתור מילואימניק והן בתור אזרח, כמפעיל ציוד מכני כבד בעבודות להקמת קו בר־לב, קו הביצורים לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ שנקרא על שמו של הרמטכ"ל דאז חיים בר־לב. ימי מילואים 70–60 "עשינו אז בשנה", מספר אזולאי. "זו הייתה תקופת מלחמת ההתשה, תקופה קשה ביותר. בכל יום נפגעו לנו חיילים כתוצאה מהאש המצרית שמעבר לת־ עלת סואץ. עסקתי אז בבניית ביצו־ רים, מחפורות ותעלות הגנה ללוחמים שאיישו את קו המוצבים לאורך הת־ עלה. לא היה פשוט לעבוד תחת אש בלתי פוסקת, אבל דבקנו במשימות להתאבל על ההרוגים. כך מצאתי את עצמי חוצה את תעלת סואץ עם כוחות צה"ל כשאני על טרקטור כבד, שופל או באגר. סיטואציה הזויה לגמרי" "המצרים על הלחימה: ירו עלינו ללא הפסקה. אפילו לא היה זמן

רך נתקלתי בשלט המכריז על העיר ימית. זה נראה לי שם יפה מאוד, וכ־ שאשתי עמדה ללדת, ביקשתי לקרוא לבת שלנו בשם ימית, וכך היה". בזמן הלחימה הקשר בין אזולאי לבני משפחתו בעורף היה רופף ביותר. כי־ דוע, לא היו אז טלפונים סלולריים, לא היה אינטרנט וודאי שלא וואט־ סאפ. אמצעי הקשר היחידי כמעט היו גלויות שצה"ל סיפק לחיילים בחזית כדי שיוכלו לשלוח דרישת שלום מה־ חזית למשפחותיהם שבעורף. שמעון אזולאי עוד הצליח לשמור על קשר כלשהו עם משפחתו, אך אחיו יעקב לא יצר כל קשר במשך כחוד־ שיים מאז פרוץ הקרבות. מטבע הד־ ברים, מפלס הדאגה לגורלו בקרב בני משפחתו רק הלך ועלה. "כאשר הבנתי שהמצב הולך ונע־ שה מדאיג, החלטתי לעשות מעשה", נזכר אזולאי בהתרגשות. "ידעתי שאח שלי משרת כנהג זחל ביחידת שריון שפועלת בסמוך לתעלת סואץ, ושככל הנראה היא כבר חצתה את התעלה לצד המצרי. בסמוך לתעלה מצאתי משאית מצרית מסוג זיל שהייתה נטושה וח־ ציתי איתה את התעלה במטרה לאתר את אח שלי. הגעתי לעיר פאיד, שם הייתה מפקדה של צה"ל, ועל פי המס־ פר האישי של אח שלי ידעו שם לומר לי שהיחידה שלו נמצאת בג'בל עתא־ ק"מ מערבית לעיר סואץ, 80 קה, כ־ 50 בדרך לקהיר. במבט לאחור, לאחר שנה, ברור לי שנהגתי בחוסר אחריות מוחלט. יכולתי להיהרג בדרך לחי־ פוש אחר אח שלי, אבל מי חשב על זה באותם ימים. המטרה שלי הייתה למ־ צוא את אח שלי ויהי מה". משימה כמעט בלתי אפשרית במ־ ציאות של מלחמה. "נכון. זה גבל ממש בחוסר אחריות מצידי. היום אני מבין את זה. לא היה אז ווייז כמו היום, בקושי היו שלטים של צה"ל שלפיהם נסעתי בדרך לי־ חידה של אחי. פתאום באמצע הדרך, יצאו לקראתי שני חיילים מתוך מח־

שהוטלו עלינו". חוזרים למלחמת יום הכיפורים. אחת המשימות שהוטלו על אזולאי ועל חב־ ריו ליחידה הייתה לפעול באזור החווה הסינית, שם תוכנן שכוחות צה"ל יחצו את תעלת סואץ. "היינו אמורים להעביר לאזור הת־ עלה שלושה גשרי גלילים, אך שניים מהם התפרקו בדרך ונשארנו עם גשר גלילי אחד", הוא מספר. "עוד אנחנו עושים את דרכנו לכיוון התעלה, עצר לידינו בדרך ג'יפ צבאי מצויד בתו־ תח ללא רתע (תול"ר) שעליו ישב לא אחר מאשר אריק שרון, שהיה אז מפקד האוגדה. אריק, שהיה חבוש במ־ צחו לאחר פציעה קלה קודם לכן, פקד עלינו לנוע לכיוון התעלה ולהקים את הגשר שיחבר בין הגדה המזרחית לגדה המערבית של התעלה על מנת לאפ־ שר את מעבר הכוחות לצד המצרי של ק"מ עד לתעלה, 15 התעלה. נענו אז כ־ תחת אש תופת שנורתה לעברנו והצ־ לחנו להקים את הגשר. יתרה מזו, את הגרוטאות שפינינו בדרך יחד עם החול שבשטח הפכנו למצע לסלילת כביש על התעלה עצמה במקביל לגשר הג־ לילים. בתוך פחות משבוע הכביש היה מוכן. הכל התבצע תחת אש. המצרים ירו עלינו ללא הפסקה. אפילו לא היה זמן להתאבל על ההרוגים. כך מצאתי את עצמי חוצה את תעלת סואץ עם כוחות צה"ל כשאני על טרקטור כבד, שופל או באגר. סיטואציה הזויה לג־ מרי". מסע חיפושים אחרי חודש וחצי של לחימה אשתו של אזולאי כרעה ללדת. "באותם ימים, הנוהל היה שאם נולד לך בן אתה זכאי לשבוע ימים של חופשה, ואם זו פ � שעות. הת 48 בת אתה יוצא רק ל־ ללתי שייוולד לנו בן, אבל בסופו של דבר נולדה לנו בת ויצאתי לחופשה בת שעות בלבד", הוא מספר. "יצאתי 48 משטח הלחימה באזור האגם המר לכיוון באר־שבע בטרמפים ובד־

פורת, חמושים במקלעונים וביקשו לעצור אותי. נהגתי

22.9.2023 ˆ ידיעות הנגב 12