נגב 25.04.25

מאיר: "זאת חוויה שמורכבת מכמה דברים. דבר ראשון, זו חוויה של אחווה. בשיקום אתה נמצא עם חבר'ה שפגשת בלחימה או בבית חולים, ושם כל אחד והסיפור שלו, יש ממש אחוות לוחמים" בן שטרית: "יש הרבה דרכים להתגייס, לא חייבים לעלות על מדים. מי שבוחר לא לקחת חלק במלחמה ההיסטורית הזאת, זאת מלחמה תנ"כית, אין מילה אחרת, פשוט מחליט לא להיות חלק מהחברה הישראלית"

צילום פרטי | " ישראל בן שטרית בשיקום ב"סורוקה

צילום פרטי | " אמנון מאיר בשיקום ב"סורוקה

בשיקום, השתחררתי קצת לפני ישראל. זאת חוויה שמורכבת מכמה דברים. דבר ראשון, זו חוויה של אחווה. בסורוקה יש שתי מחלקות שיקום, שיקום רגיל ושיקום של חיילים, ושם אתה נמצא עם חבר'ה שפגשת בלחימה או בבית חולים, ושם כל אחד והסיפור שלו, יש ממש אחוות לוחמים". איך החברות ביניכם התחז־ קה? בן שטרית: "התקרבנו לאט־ לאט. יום עובר ועוד יום עובר והקשר מתחזק. אמנון מתחיל לקרוא לי בשמות חיבה. אני החלטתי בשיקום שפעם מפקד תמיד מפקד ואני לא מתמקד רק בעצמי. אני רואה שאנשים לא מחוברים כל כך במחלקה, אבל אני ואמנון מתחברים מאוד מהר. נוצרה אחוות לוחמים ונהיינו חבורה מאוד מגובשת. אם תלך עכשיו לסורוקה ותשאל אותם על התקופה שלנו, יגידו לך שזאת היתה התקופה הכי תוססת שהיתה במחלקת שיקום, היינו עושים כל יום שטויות, ותומכים אחד בשני, מסיימים טיפולים ולא הולכים לחדר, נשארים לשבת אחד עם השני. תשמע, שיקום זאת חוויה נוראית. הייתי בריפוי בעיסוק וביקשו ממני לצייר שעון, אתה לא תבין איך ציירתי אותו. אם אני אראה לך את התמונה, אתה לא תאמין. המוח שלך נדפק לגמרי, אבל אחוות החברים ו'הביחד' הצילה אותנו. יש אנשים שאנחנו בקשר יומיומי איתם (מציין שמות רבים של לוחמים) - אלה חברים לכל החיים". מאיר: "אני חושב שבגלל שא־ נחנו מילואימניקים, היתה לנו הסתכלות קצת יותר בוגרת. כל אחד מאיתנו נתן את היכולות שלו, את היתרונות שלו. אני

הוא מסתובב עם קב הליכה. גם אמנון סבל ממספר פגיעות לא פשוטות, ועד היום הוא נאלץ להשתמש בתחבושת מיוחדת שמגנה על אזור שספג רסיסים רבים בזרוע שלו. בן שטרית: "אני במסוק ואומ־ רים לי שאנחנו בדרך לשערי צדק. אמרתי להם 'אין מצב, אמא שלי גרה בירושלים, היא תאכל לי את הראש. תקשיבו, אני לא יוצא מהמסוק'. בסוף טסנו לסורוקה. חודש אחרי אני רואה בסורוקה דגל אגוז ליד מיטה של פצוע. אני אומר לעצמי שהבחור מוכר לי. אני אומר לו 'אחי מאיפה אתה'. הוא לא יכול לדבר וכותב לי שהוא מהאירוע של הנ.ט. זאת סגירת מעגל מטורפת". אחרי הניתוחים שעברו, יש־ ראל אושפז במחלקה הכירור־ גית ואמנון באורתופדית. לאחר מספר ימים שניהם מועברים למחלקת שיקום. עד אותו רגע ההיכרות ביניהם היא שטחית. בן שטרית: "בהתחלה אתה לא קולט איפה אתה נמצא". מאיר: "שנינו חשבנו, יום־ יומיים וישחררו אותנו הביתה". בן שטרית: "אני אמרתי לרו־ פאים 'הפלוגה שלי נכנסת עוד מעט ללבנון, אני נכנס איתם. הם צחקו עליי כל הזמן, ואני הייתי הכי רציני בעולם. בטוח שאני חוזר לגדוד. הכל בסדר מבחינתי. אתה מגיע לשיקום ואתה לא מבין שאתה בשיקום. אתה אומר מה זה שיקום, יום־ יומים, שבוע, אתה נח קצת, הכל טוב. ואז אני מוצא את עצמי שלושה וחצי חודשים בשי־ קום, ואני בכלל בכסא גלגלים. פתאום מאחד שרץ תחת אש אני מרותק לכסא גלגלים, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים". מאיר: "אני הייתי חודשיים

הכנסתי את הייעוץ הרפואי, היה פעם או פעמים שישבתי עם ישראל והסתכלנו על התיק הר־ פואי שלו כדי לראות מה חסר, איזה רופא הוא צריך לראות". "נשבר לי הלב" ההתגייסות של הקהילות השונות למען החיילים במלחמה היא סיפורה האמיתי של המדי־ נה היפה, כי כששמים בצד את המלחמות הפוליטיות והעסק־ ניות שהרסו כאן כל חלקה טובה בשנים האחרונות, החום של הישראלים והערבות ההדדית הם משהו שאין בשום מקום אחר בעולם. "בשיקום אתה רואה את עם ישראל", מספר בן שטרית. "יש לנו עם מדהים. אנשים מכל העולם מגיעים לחבק אותך, ארצות הברית, אוסטרליה, מרגש לראות את זה. בלתי נתפס לראות כמה חיבוק וכמה דאגה. היה צוות שהגיע כל שבוע קבוע עם אוכל, נעליים, אם צריך, אנשים שמגיעים מהוד השרון פעם בשבוע כמו שעון. בחור בשם מוטי שדאג להכל. מביא לנו צעצועים, זה נשמע מטופש, אבל הוא מביא את זה לילדים של הפצועים. זה בחור שעובר חייל־חייל ושואל אותו מה להביא לו, כמה ילדים יש לו, מה הוא צריך. עושה צ'ק ליסט ומביא הכל. הכל בהתנ־ דבות. הוא עושה את זה בחיוך והכל מהכסף שלו, וזה בלתי נתפס. זה אחד הדברים שהכי מחזקים אותך כי להיות פצוע זאת כאפה שאי אפשר להסביר. ברמת יהדות תפוצות, אנשים לא מבינים כמה אנשים רוצים להתחבר למדינה, זאת צריכה להיות המשימה שלנו. הם רוצים

ובגלל זה חיפשתי את הקרטון. אני זוכר שאני שוכב בחדר ורואה את ישראל אומר לאנשים סביבו 'זוזו זוזו, אני יכול לחלץ, אל תשכיבו אותי'. הסיפור שלי ושל ישראל קצת שונה כי לקחו אותי לנקודת איסוף ומשם למ־ נחת ולמסוק, הייתי די פסיבי. ישראל היה עמוק בחילוץ, הוא פינה חייל שנהרג, עד שבשלב מסוים אחרי שהמסוק הראשון המריא איתי, הוא פונה גם לטי־ פול רפואי". מתחברים בשיקום ישראל הוא בחור קליל, זורם בשיחה, מתאר סיטואציות קשות בצורה כריזמטית, אך בין המילים ניתן להבחין שהתקרית מעיקה עליו מאוד. אמנון עצור יותר, שוקל כל מילה, ואולי גם בגלל זה האינטראקציה ביניהם מושלמת. בן שטרית אובחן עם מספר פציעות בגפיים התחתונות, ובהמשך עם נזק בשמיעה, בראייה ובתחושה של הידיים.

25.4.2025 ˆ ידיעות הנגב 50