נגב 29.04.22

הייתה מחלוקת רבה אם כדאי לעשות את זה ואם זה טוב או לא. אז ביקר ־ תי שם לראות ולשמוע את הסיפורים על איך התחיל רצח של אנשים בעלי מוגבלויות ואז עבר ליהודים. זאת עוד סיבה שגרמה לשני הארגונים להתחבר כי עלה הרעיון שאם נוכל להביא צעי ־ רים שרוצים לחוות משהו משמעותי, מדינה חדשה, לעזור לאנשים, זה יכול להיות משמעותי וככה הם יגיעו ל'עדי נגב' ויוכלו לעזור לאנשים עם מוגב ־ לויות וליהודים כאחד. וזה מדהים, זה שיתוף פעולה שנמשך שמונה שנים כבר. בשבילי זה איזשהו אידיאל משו ־ לב, בין לעזור לילדים ולפתח אותם וללמוד מהם וגם לעזור ליהודים ולה ־ תוות דרך אחרת אלו דברים שהופכים את זה לעוד יותר משמעותי". לאחר שהשלימה שנה של התנד ־ בות בנגב, חזרה פייפר לשנה שנייה. "האמת שאבא שלי עודד אותי, הוא ראה כמה התפתחתי פה וכמה המקום הזה עשה לי טוב, כי היו לי ספקות אם אני מתאימה להתנדבות הזו", היא מגלה. "לא ידעתי את השפה, את הת ־ רבות, והיו הרבה חששות. אבל זה עשה לי ממש טוב, ואחרי העשרה חודשים הראשונים הרגשתי שלא סיימתי פה. אני ממש מרגישה שאימצו אותי פה, אנחנו קוראים לזה 'משפחת עדי' וב ־ רור שאני לא אשאר פה לנצח ואמשיך הלאה מתישהו, אבל חשבתי שאם אני יכולה לתת עוד שנה פה, זה יהיה תע ־ נוג וברכה בשבילי, כי אני נותנת ומ ־ קבלת חזרה בכל יום". "אני גאה" פייפר מספרת על הפעילות ההתנ ־ דבותית שלה בכפר "עדי נגב - נחלת ערן" בהתרגשות רבה ובעיניים נו ־ צצות. "זה כפר שיקומי, שמהווה בית לילדים ומבוגרים גם עם מוגבלויות וגם בלי. יש פה כל מיני סוגים של טי ־ פולים, בתי ספר, גנים, הכול מהכול. אני מתנדבת בגן של ילדים בעלי מו ־ גבלויות, יש לנו עשרה ילדים שחולים במחלות מוטוריות, אפילפסיה, ועוד. העבודה שלי היא ללוות אותם בטיפול וביום־יום שלהם, להכין אותם לארוחת בוקר ולשינה, אני כמו גננת צמודה. אני ממש נהנית מהעבודה שלי איתם, "לפעמים אחרי חופשות כשהם חו ־ זרים, אני בהלם מכמה שהם גדלים ומתפתחים. הם לא יכלו ללכת לדבר או לאכול, ועכשיו הם עושים את הד ־ ברים האלה, וזה כל כך מדהים. אני גם עובדת בגן נוסף שגם שייך ל'עדי נגב', זה גן לילדים עם אוטיזם, עבודה ממש שונה עם התנהגויות שונות, אבל גם זה מדהים בטירוף. לראות צרכים של אנשים ולעזור להם לבטא את הצרכים האלה זאת מתנה". אילו תגובות את מקבלת מהמש ־ פחה ומהחברים על ההחלטה לעבור לישראל ועל הפעילות שלך? "המשפחה שלי תומכת בי ומאוד גאה בי, הם נותנים לי את הכוח לעשות את זה. ההורים שלי גם חלק מהתנועה אז יש חזון משותף והם בעד לדבר על השואה. חלק מהחברים שלי קראו לי משוגעת כי כשרציתי לבוא לפה, בז ־ מנו הקורונה הייתה בשיא ההתפרצות כאן ובגרמניה היה יחסית רגוע, אז הם זה מצריך הרבה סבלנות". איך הקשר שלך איתם?

צילום: אדיר הרוש | המפגש עם ניצולי השואה

מפגש טעון ומרגש לפני שלושה חודשים נערך בסמוך לכפר "עדי נגב - נחלת ערן" מפגש בין ניצולי שואה לצאצי נאצים המתנדבים בכפר מפגש ייחודי ומרגש במיוחד התרחש לפני שלושה חודשים בסמוך לכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן" במס ־ גרת אירוע הציון השנתי ליום השואה הבינלאומי. מתנדבות גרמניות מהכ ־ פר, נכדות ונינות לחיילי הצבא הג ־ רמני ולחברי המפלגה הנאצית, קיימו מפגש טעון רגשית אך מפויס עם ני ־ צולי שואה תושבי המועצה האזורית מרחבים. מטרת המפגש היתה קירוב לבבות, בקשת סליחה, ונקיטת עמדה חד משמעית נגד האנטישמיות. במהלך האירוע שיתפו המתנדבות את סיפורן האישי בפני הניצולים, ותיארו כיצד משפחתן לקחה חלק פעיל בשואה במסגרת שירותם בצבא הגר ־ מני ופועלם במפלגה הנאצית. כמו כן, בצעד מרטיט לבבות אשר לא הותיר עין אחת יבשה, ביקשו סליחה בפני הניצולים על מעשי הזוועה שאבו ־ תיהן ביצעו ביהודים. הניצולים מצדם, האזינו בקשב רב לסיפוריהן, התרגשו ולא הצליחו לעצור את הדמעות. "הנאצים החלו להשתלט על כל אירו ־ פה, הם החלו להגיע לכל מקום, גם לתוניס. אבא הבריח אותנו, שמענו על מעלליהם של הנאצים, הערבים בתו ־ ניס החלו לשתף פעולה עם הנאצים, היו הפגזות עצומות של הגרמנים, פחדנו על חיינו והתחלנו לברוח", כך סיפר בהתרגשות יוסף זכות, ניצול שואה ואחד מהמשתתפים במפגש. "דרוש אומץ בשביל לספר את סיפו ־ רי הזוועות של אבותיכן. אני מעריך אתכן, צריך לנקוט עמדה נגד האנטי ־ שמיות, להשמיע קול זעקה, ולשבור את קשר השתיקה", כך הוא אמר בפניה למתנדבות. המתנדבות הגיעו לארץ במסגרת ," March of life פעילות ארגון " דרכו הם בחרו להתנדב בכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן", יחד עם דיירים וילדים המתמודדים עם מוגבלויות מורכבות. חברי הארגון, צאצאים לנא ־ צים בעלי זיקה לישראל, הגיעו על מנת לכפר על מעשי אבותיהם, לתרום לעם היהודי ולחברה הישראלית, כמו כן, לסייע לאנשים עם מוגבלויות גם לאור היחס אותו קיבלו אנשים אלו בתוקפת מלחמת העולם השניה.

אנה סוזט־פייפר. לא מאמינה לתקשורת בחו"ל

לא הבינו מה יש לי לחפש פה. חלק אחר תמך בי וראו בי מודל לחיקוי, אז אני גאה בזה". טקס מרגש פייפר מספרת על התחושות לפני יום השואה שצוין השבוע, והחוויה העוצמ ־ תית והמרגשת מציון יום השואה בכפר בשנה שעברה. "האמת שאף אחד לא אומר לנו איך להרגיש. בשנה שעברה היה לנו טקס מאוד מרגש פה, דורון אלמוג (מקים הכפר - א.ד) דיבר ושיתף את הסיפור האישי שלו, אנחנו שיתפנו גם בסיפור של המשפחות שלנו. הדל ־ קנו נרות ביחד ושמענו סיפור על נערה פ � , שגם לה קראו אנה, והיא נס 18 בת בשנה 18 תה באושוויץ ואני הייתי בת שעברה, גם אנה, שסבא רבא שלה עזר לבנות את אושוויץ ואני מדליקה נר לזכרה". איך הרגשת? ח � "קשה לי לתאר במילים את המ שבות והתחושות שהיו אצלי אז, אבל כל כך התרגשתי וכמובן שהיו דמעות. אני תמיד מרגישה רצינית ביום הזה, כי זה תמיד מזכיר לי כמה בקלות דבר כזה יכול לקרות, אבל אני לא מרגי ־ שה אשמה או משהו כזה, אלא מסתכ ־ לת קדימה על איך אני יכולה לשנות. אני לא יהודיה ואני מקבלת קללות וקריאות של אנטישמיות, זאת מלחמה של ממש". חווית את "שומר החומות" ואזע ־ קות ואפילו גל פיגועים שהיה. איך הייתה החוויה? "עכשיו אני יכולה לצחוק על זה, אבל אז זה לא היה כל כך מצחיק. אני פשוט שמחה שההורים שלי לא דאגו יותר מדי כי הם ידעו שיש לנו מקלטים ואנחנו בטוחים כאן. אבל בשבילי, חוויתי פעם ראשונה בחיים שאני בסכנה, ופתאום הבנתי איזו ברכה זאת לגדול במדינה שבה אתה לא צריך לחשוש לחייך. אתה לא צריך לפחד שידקרו אותך, אתה לא צריך לפחד מטילים, אתה אפילו לא יודע איך להתנהג בגרמניה או באירופה כי זה לא קיים. אז קיבלתי איזושהי הכרת תודה חדשה כלפי איך שגדלתי. כמובן שפחדתי מאוד, לא אכלתי או ישנתי טוב, הגן היה סגור והילדים היו עם המשפחות, אז עבדתי עם המבוגרים שחיים בכפר כי הם היו צריכים תמיכה וזה גרם לי להבין איזו טראומה הישרא ־ לים עדיין חווים. זאת לא רק השואה, זה ועדיין בפחד 2021 כאילו אתם חיים ב־ לאבד בן משפחה". שגרה 18 בכמה שונה אנה בת ה־ ד � שגרה ב 19 בגרמניה מאנה בת ה ־ רום ישראל?

"מאוד מאוד שונה. למדתי שברגע שזה מגיע לישראל אז עושים דמוני ־ זציה וזה לכאורה בסדר להציג את יש ־ ראל באור שלילי ורע. אני חושבת שזה לא בא מהדור שלי אלא יותר מהדור המבוגר שמשווה בין ישראל של היום למשטר הנאצי וזה מרתיח ופרדוקסלי. לא למדתם כלום? אני חושבת שאנה מגרמניה תמיד הייתה נגד 18 בת ה־ גזענות ופרו־פלסטינית, ואני לא רוצה להישמע פוליטית מדי, וברור שאנשים ש � של י 19 סובלים שם, אבל אנה בת ה ־ ראל רואה את הסבל של העם היהודי ושל הישראלים, חווה מה שהם חווים, ושותפה לחוויות האלה וגם מסתכלת על שני הצדדים". לדבריה, היא כבר לא מאמינה לתק ־ שורת האמריקאית או האירופאית של ־ טענתה לא מציגה את התמונה האמי ־ תית. "אני מדברת עם אנשים שחיים פה, אז אני חושבת שהדור שלי ואנשים בגילי בגרמניה מקבלים מידע מוטעה בין אם זה ברשתות ובין אם זה בתק ־ שורת. לדוגמה, בשנה שעברה ראיתי שישראל העבירה חיסונים לעזה וזה לא סוקר כמעט בשום מקום בתקשורת בגרמניה או באירופה, זה הזוי". מה התוכניות שלך ליום שאחרי ההתנדבות? "אני חושבת שכשאני אסיים פה אני אלמד תואר כלשהו. לפני שבאתי לי ־ שראל הייתי מאוד יקית וידעתי מה אני רוצה ואיך ומתי, אבל הפכתי לישרא ־ לית, אז עכשיו אני במוד של 'נראה ונ ־ זרום'. אני כן מתעניינת בדברים שע ־ שיתי פה, אני מדברת עם קבוצות, אני עושה סיורים, ואני גם כותבת מאמרים, אז אני חושבת שהכיוון יהיה יחסי ציבור או תקשורת". מה החלום שלך? "החלום הפוליטי שלי הוא שיחסי גרמניה־ישראל יהיו בעתיד דוגמה לשאר העולם. אולי, לא שאני ציונית, אבל אולי שיעבירו את שגרירות גר ־ מניה לירושלים, זה יכול להיות נהדר. גרמניה וישראל צריכות להיות חברות במעשים ולא במילים". ובאופן אישי? "ברמה האישית, אני מקווה שתמיד אוכל להפיץ מסר של ריפוי ושינוי. היה מקרה, גם עם ישראלים שנשבעו שהם לעולם לא ידברו עם גרמנים בגלל מה שקרה, והם הכירו אותי ועכשיו אנחנו חברים קרובים והפרספקטיבה שלהם השתנתה. אני מבינה את הטראומה של היהודים והישראלים, גם אם אנשים כו ־ עסים עליי או על גרמניה, זה בסדר גמור כי אני יכולה להבין שהפצעים עדיין פתוחים. בגדול, החלום הוא להיות שג ־ רירה או גשר בין שני הצדדים".

צאצאית הנאצים שהפכה למלאך של המוגבלים

29.4.2022 ˆ ידיעות הנגב 48