נתניה 25.08.23

"אני מאמינה בקשר אישי, בלאהוב את הילדים, לראות כל ילד כמו שהוא לפני שמתחילים ללמוד בכלל. אני גם לא מסכימה שמורים מקצועיים יגידו על הילדים שלי 'ילד בעייתי' או 'ילד קשה' אלא ילד מאתגר"

"אני מאמינה בקשר אישי, בלאהוב את הילדים, לראות כל ילד כמו שהוא לפני שמתחילים ללמוד בכלל. אני גם לא מסכימה שמורים מקצועיים יגידו על הילדים שלי 'ילד בעייתי' או 'ילד קשה' אלא ילד מאתגר. אני זכיתי לא להיות שקופה בבית הספר כילדה ואני רוצה את זה גם עבור התלמידים שלי. זו הסיבה שבשיעורים שלי, הילדים לא מצביעים, אני פונה אליהם, כי אחרת יש לי שישה קבועים שעונים וכל השאר נעלמים. אני מבקשת גם מהמורים המ־ קצועיים שיפנו לילדים ולא יחכו שי־ צביעו". חוץ מלהתקדם במערכת החינוך, גטה שואפת בחיים האישיים שלה להקים מש־ פחה: "אני בהחלט מחפשת זוגיות. לא טוב היות האדם לבדו, אני רוצה להינשא, לה־ קים בית ומשפחה ומאמינה שזה קרוב". מעיין שושנה מנהלת בית הספר צליל מסרה: "הסיפור של זהבה הוא הסיפור של בית הספר צליל לקבל ולהכיל את כולם. לא סתם הבחירה של זהבה בתור ילדה הייתה ללמוד בצליל. לאורך הש־ נים, בית הספר שמר את הייחודיות שלו ושמר על הפינה החמה לילדים מכול

היינו מהאתיופים הראשונים בשכונה ובבית הספר וזה אחד הדברים הזכו־ רים לי מאוד לטובה. לא ידענו מילה בעברית ואמא שלי פלגוש, הייתה באה לבית הספר כל יום לשאול איך הילדים שלה מסתדרים. אמא לוחמת, אני לא יודעת בכלל איך היא הצליחה לתקשר איתם בלי שפה". איך את רואה את העתיד בתחום החינוך? "אני רוצה להיות רכזת שילוב והכלה בבית הספר, שזה שילוב של טיפול יחד עם חינוך. עד כה לא הצלחתי לקבל את התפקיד כי לפי משרד החינוך אין לי מספיק ותק בהוראה, אבל אני מאמינה שזה יקרה בהמשך. בעיניי, לפני למידה יש קודם כל את הנפש של הילד. כשילד צועק לי בכיתה 'זוזי ממני', מורים אח־ רים יכולים להתהפך עליו, אני מקבלת את זה בסדר ואומרת לעצמי: כשהוא יירגע אני כבר אדבר איתו. הכלים הטיפוליים שרכשתי בעבודה עם נוער ובלימודים מאוד עוזרים לי בחינוך, בערכים שאני רוצה להנחיל לילדים, באיך שאני רוצה להוביל אותם ולשנות דברים".

שכונת בית אליעזר שהיא שכונה מגוונת וקהילתית מאוד. האני מאמין של זהבה הוא 'כולם היו בניה'. היא מתייחסת לכל תלמיד בצורה שווה ויש לה קשר אישי שחוצה את מסגרת יום הלימודים הרגיל. דבר נוסף שבולט אצלה הוא העובדה שהיא לא מוותרת על אף תלמיד ולא משנה מה האתגרים שלו". ויקי כהן שבתאי: "הייתי מורה מק־ צועית של זהבה וחינכתי את אחותה הגדולה. אני זוכרת ילדות פייטריות שלומדות ברצינות, לא מוותרות לעצמן ועושות את המקסימום להגיע להישגים. כשזהבה פנתה אלי דרך הפייסבוק בוודאי שזכרתי אותה והמלצתי עליה. רציתי שתגיע אלינו כי אני מאוד תופ־ סת ממנה ומאחותה שמעוררות השראה. הייתי אז רכזת מערכת וסגנית לא רש־ מית וכיום כשזהבה איתנו , אני מרגישה גאווה מאוד גדולה וגם מחויבות שהיא תצליח. אלו רגעי הנחת שלנו במקצוע הזה שהוא כל כך קשה ולפעמים גם מת־ סכל. אני חייבת לציין שהמנהלת שלנו דאז , פנינה שחף לקחה את זהבה ואחיה כפרויקט אישי, עם רצון ענק שיצליחו וישתלבו".

ואז קם ילד ואמר 'גם אני מגמגם'. יתרה מזאת, גם לטיפול הגעתי דרך לקות בדיבור של אחד מתלמידיי. שוחחתי עם המטפלת שלו והיא סיפרה לי שהוא אמר לה שהוא רוצה לדבר ברור ושאנשים יבינו אותו. הדברים שלו כל כך ריגשו אותי שמיד אחרי השיחה הזו חיפשתי לי מטפלת. ברגע ששחררתי את זה, זה עזר לי מאוד והיום אני כבר הרבה יותר מובנת". קליטה קלה הקליטה שלה בבית הספר הייתה קלה יותר בזכות הקשר עם ויקי כהן שבתאי, אותה הכירה, כאמור, כתלמידה במקום. "ויקי הייתה מורה מקצועית שלי ומ־ חנכת של אחותי", היא מספרת. "אני זוכרת שאמרתי לאחותי שכשתהיה לי ילדה אני רוצה שוויקי תחנך אותה. כשהגענו לבית הספר היא הייתה סג־ נית מנהל, אני זוכרת לטובה את הס־ בלנות וההכלה. בכיתות הגבוהות יותר כן חוויתי גזענות מכל מיני אנשי צוות, אבל בצליל הכניסו אותנו בצורה הכי נעימה, מקבלת ומכילה שיכולה להיות.

זהבה (מימין) צילום: | בילדותה אלבום פרטי

ידיעות נתניה, חדרה ˆ 25.8.2023 35