רחובות 04.10.22

אייל בז'רנו ושרון אלכאוי. "אנחנו כמו שני בני משפחה שהתאחדו מחדש"

רס"ן ערן אלכאוי ז"ל

לא מוכנים לתת לי יותר עבור עמותות אחרות והם ימשיכו רק אם נקים עמותה שכולה לזכר ערן. הוא אמר את זה אחרי שהוא ראה מנכ"ל של עמותה נוהג ברכב יוקרה והם החליטו שהכסף שלהם ילך רק עבור זכרו של ערן. באותו הרגע נס ־ ענו לירושלים ורשמנו את 'חסדי ערן' בתור עמותה רשמית. התפקיד של הע ־ מותה היא לסייע לקהילה בכל מה שצ ־ ריך. אנחנו מקבלים פניות כל יום וכל היום. חיילים בודדים למשל שצריכים מוצרי חשמל שחסרים להם או קשישה לא קונה בננות ירוקות כי אני לא יודע מה יהיה מחר, אין לי מחשבה על מה שיהיה מחר כי ראיתי חיים של אנשים נמחקים ברגע" בז'רנו: "יש משפט שאני אומר 'אני בגילי קונה רק בננות צהובות', אני כבר

שלי לא התאוששה מזה עד היום. מה שמחזק אותנו זה לחשוב מה הוא היה רוצה שנעשה. הבן שלי קרוי על שם אחי. עוד מעט הוא אמור ללכת לצבא. הוא מבחינתו כבר שם, רוצה ללכת לק ־ רבי. אני ניסיתי לנתב אותו לסייבר, קניתי לו רחפנים כדי שילך לכיוון הט ־ כנולוגי כי זה גם מה שהוא לומד בבית הספר. אבל הוא מבחינתו רוצה ללכת להכי קרבי שיש כי זה מה שהוא ינק בבית. כשזה יגיע לרגע הזה, הפצע ייפ ־ תח מחדש". בשם האח מאז נפילתו של ערן, החליט שרון אחיו להקדיש את כל זמנו, כספו ומרצו לעילוי נשמת אחיו. "אחרי המוות של ערן באו אלינו מהצבא והציעו לנו לקבל טיפולים. שלחו אותי לפסיכולוג ואח ־ רי חמש דקות אמרתי שאם אני נשאר אצלו ישימו אותי באברבנאל. החלטתי להתנדב לעמותות ולתרום כמה שיותר, והכל לעילוי נשמתו. גייסתי כספים ותרמתי את מרבית הכסף שהרווחתי. יום אחד חבר שלי אמר לי שהחברים שלו

על זה אף פעם עד שהבן שלי התגייס לפני שנתיים. רק מאז זה יוצא ממני. יש לי ילדים בצבא, אני כבר בסיטואציה אחרת. הריחות והמראות של הקרב הזה עדיין מלווים אותי, אבל ריפאתי את עצמי דרך הכנסת תוכן לחיים שלי. אני החלטתי לתרום ולתת כמה שיותר כי רק דרך זה אני יכול להשפיע על אנשים לטובה. זה הטיפול שלי". אלכאוי: "הכי קל להישאב לתהום. החוכמה היא לעמוד על הרגליים ולתת לחיים לזרום כי הם חזקים מהכל. אמא הדרך שלי להדחיק את העובדה שהוא כבר לא בחיים כי כל עשייה כזאת לזכרו היא השליחות שלו" אלכאוי: "עצם העשייה של מה שאני עושה, מבחינתי, משאירה את ערן בחיים. אולי זאת

קרב החליט לתעד ועשה קעקוע שלו".

לבחור בחיים אלכאוי: "אני זוכר היטב את היום שבו הודיעו לי שערן נהרג. זה קרה ביום שלי, ומאז אני לא חוגג 17 ההולדת ה־ ימי הולדת. חזרתי הביתה מטיול של בית הספר ושכנה שפגשה אותי סיפרה לי על זה עוד לפני שקצין העיר הס ־ פיק. זה היה בום בשבילי ואני לא יכול לומר אפילו שעיכלתי את זה. אולי רק שנה אחרי. ביום 30 עכשיו אני מתחיל, שהוא נפטר ידעתי שהמקרה הזה יכול לקחת אותי למקום מאוד לא טוב. הייתי גם לפני גיוס וההורים כבר לא הסכי ־ מו שאני אתגייס לתפקיד קרבי בצבא. שנה אחרי לא התאוששה 30 אמא שלי מזה. גם לכתבה הזאת העדפתי שהיא לא תיחשף כי ידעתי כמה זה יכאב לה". איך באמת מצליחים להשתחרר ממראות כאלו שאתה רואה בגיל צעיר? בז'רנו: "אני יוצא מזה רק בדרך של צחוקים. לא רציתי אף פעם עזרה או סיוע של פסיכולוגים. גם לא בכיתי

13

ידיעות ראשון, רחובות ˆ 4.10.2022