רחובות 04.10.22

דור בילדותה עם | אימה ואחותה צילום מהאלבום המשפחתי

"רוצה לסייע לילדים ולהורים". יעל דור

"אחרי השיחה איתו הבנתי שלמעט מה שנדרש ממני על פי חוק, אין לי שום חיבור אליו. לימים נפגשנו לעתים רחו ־ קות. הקשר מעולם לא היה אמיתי ובשנת הוא נפטר". 2006 כיצד האירועים האלה השפיעו על חייך? "נישאתי לגבר צרפתי כי תמיד חששתי להתחתן עם ישראלי. בראש שלי כל יש ־ ראלי היה יכול לעולל לי את מה שאבא שלי עשה. הייתי אמא חרדתית וחונקת. הילדים שלי ידעו לעמוד בשעה שקבענו כי אף פעם לא הרגשתי בטוחה. כל חיי התביישתי בסיפור המשפחתי שלי, הת ־ ביישתי שלא חייתי בבית ושאבי עולל לנו את זה. בגלל זה כתבתי את הספר, עבורי זה היה תהליך משמעותי יותר מכל סדנה או טיפול פסיכולוגי, פשוט לפרוש את סיפור החיים שלי, של הוריי ומשפחתי ולהראות לאנשים כיצד ההח ־ לטות שלהם משפיעות לנצח על ילדיהם. בגלל זה בחרתי בתחום העיסוק שלי, כי אני רוצה לסייע לילדים ולעזור להורים להבין כמה מערכות היחסים שלהם מש ־ פיעות על ילדיהם". את חושבת כיצד חייך יכלו להיראות אם היית נשארת במנזר? "בטח. זה נושא שמאוד מעסיק אותי. ביקרתי במנזר לפני כמה שנים ומיד כל הזיכרונות עלו, אבל עדיין היה קשה לי להעמיק בזה. רק אחרי שכתבתי את הספר והבנתי שאני רוצה להפיץ אותו, חזרתי לשם עם העורכת שלי, לימור סימון, ועם מיטל בר זוהר שסייעה לי במימון ההמונים. זכרתי כל פינה, מסד ־ רון ומרפסת. גם הנזיר והנזירה שטיפלו בי פתאום קיבלו שמות. שמם היה מונס ־ . 90 רת וג'ורג', ושניהם נפטרו אחרי גיל "בביקור פגשנו אישה בשם ג'מילה שהובאה לשם עשר שנים אחריי. היא סיפרה לי שהיא החליטה להישאר כל חייה במנזר ולא להקים משפחה ושאלה על הבחירות שלי. אמרתי לה שעבורי התיקון הכי משמעותי היה להקים מש ־ פחה ולגדל את ילדיי כפי שאני מאמי ־ נה. אבל המחשבה הזאת, שאני יכולתי להיות ג'מילה, תמשיך ללוות אותי תמיד". ¿

"למעשה כל ילדותי חייתי בציפייה, חיכיתי לרגע בו אמא תיקח אותנו הביתה ולא העזתי להתלונן, כי ראיתי את הכאב שלה"

בלתי פוסקים, היא התעמתה עם אמה. "בלילות הייתי קמה בוכה מחלומות על נזירות. היו לי בראש דמיונות שלא הבנתי אם הם זיכרונות או חלומות. רק כשדרשתי מאמא לענות לי הכל נפתח. במשך יום שלם היא נשארה בבית ואני לא נסעתי לפנימייה ורק דיברנו. הח ־ שיפה הזאת עזרה לי להבין הרבה דב ־ רים. המסתורין נעלם אבל נשארה הרבה חרדה. כילדה תמיד הייתי מציגה חזות חייכנית ורגועה, אבל בפנים הייתי מבולבלת ומבוהלת. אחרי השיחה המ ־ שכתי לאבא. נהגתי לבקר אותו על פי הסדרי ראייה, למרות שכל הזמן הר ־ גשתי בלב פחד ממנו. הוא טען שאמא אשמה בהכל וזה הכעיס אותי, כי בגללו מעולם לא היה לנו בית. אמנם היינו יל ־ דות להורים גרושים, אבל יכולנו לגדול אחרת, עם חיבוק ואהבה של הורים.

אמא כל הזמן הייתה צריכה להוכיח את עצמה, להוכיח שיהיה לנו טוב איתה. למעשה כל ילדותי חייתי בציפייה, חי ־ כיתי לאמא שתיקח אותנו הביתה ולא העזתי להתלונן, כי ראיתי את הכאב שלה והקושי שאנחנו לא בבית". "אמא חרדתית" "לימים אמא נישאה לדויד. איש מק ־ סים, שקט ועדין שמאוד כיבד אותה. ראיתי בו אבא והאמנתי שגם הוא היה רוצה שנחזור הביתה לחיות איתם. "בהמשך, כשבגרנו, העבירו אותנו לפנימייה, אבל בפועל מעולם לא אמרו לאמא שהיא יכולה לקחת אותנו בחזרה. היינו חופשיות". 18 רק בגיל את הזיכרונות הקשים דור הדחיקה. , כשהחלה לסבול מסיוטים 13 רק בגיל

כאמא לא רלוונטית. אם המנזר הנחתה אותה אילו אישורים להביא מהמשטרה ואחרי שבוע הרשו לנו להיפגש. לאמא היה קשה להגיע לשם בגלל המרחק והיא שיתפה חברה במצוקה שלה ומכר מהש ־ כונה בשם דויד הציע לקחת אותה ברכב שלו. הוא היה בחור איכותי, אמיד ובעל כלי רכב, דבר שאז נחשב למאוד מכובד. אמא הסכימה ובמנזר סירבו לאפשר לנו לצאת, אז דויד השאיר את הרכב שלו כפיקדון. הם לקחו אותנו לטיול, קנו לנו ולילדי המנזר משחקים, ולבסוף החזירו אותנו. בסופו של דבר, אחרי היום שנחט ־ פתי מעולם לא באמת שבתי לביתי. "אחרי חודשים במנזר, 'אגודת ישראל' התערבה וסייעה לאמי להעביר אותנו לבית ילדים שלהם, מוסד חרדי. המעבר מסביבה נוצרית לחרדית לא שינה לי, אני עדיין הייתי בציפייה לשוב הביתה.

23

ידיעות ראשון, רחובות ˆ 4.10.2022