רחובות 20.09.24

שמחה ומאיר בבית הכנסת השבוע צילום: | קובי קואנקס

"אני זוכר שהוא עיכב אותי כדי לה־ ספיק לקנות לכולם מתנות לחג חנוכה ועוד מתנת יום הולדת לאחיינית שלו. בשבעה שלו הדלקנו נר ראשון, כאילו הכין הכל מראש". ימים ספורים לאחר מכן הגיעה הבשו־ רה המרה לבית משפחת ברנדס. "כמובן שתמיד דאגנו, אבל סמכנו עליו. ידענו שהוא אחראי ובוגר ותמיד אומרים שב־ טנק הכל ממוגן. הוא סיפר שהם זהירים והכל סגור עם הגנות, אבל בפועל מה שקרה זה שבאותה שבת הוא אמור היה לצאת הביתה ובסגנון מאוד אופייני לו התעקש להישאר וכצפוי גם התנדב לרו־ קן את תרמילי הפגזים דרך תא הנהג. הוא היה החלל הראשון אחרי ההפוגה שלאחר עסקת החטופים, צלף שארב לו ירה כשאור הוציא את הראש במגנן ולא בלחימה. "זה קרה ביום שבת ובצאת השבת אני ורעייתי יצאנו לקביעת מזוזה בבית החדש של בתי, טקס שנקבע לאותו ערב כי חשבנו שאור משתחרר שבת. רעייתי סיפרה לי שיש בחוץ אנשים שמחפשים כתובת, כפי שנדרש לעשות בלבוש אז־ רחי לפני שמגיעים למסור את הבשורה. האנשים הטובים של מודיעין ראו אותנו יוצאים מהבית והעניקו לנו עוד שעתיים של שקט בעולם שלנו, עוד שעתיים של חיים בעולם הישן, לפני שהחליפו למ־ דים ודפקו בדלת רגעים ספורים אחרי ששבנו.

זיהו אותו בחולצות שלנו. ארגנו מרוץ איש שלבשו 300 בפתח תקווה לזכרו עם חולצות עם האמירה שלו 'כן כן תחייכו', הפועל פתח תקווה שיחקו לזכרו, כל חודש יש שיעור בליקוטי מוהר"ן שאור כה אהב וכל רב שאנחנו פונים אליו נענה בשמחה. לבית הכנסת בשכונה שלנו קוראים בית הכנסת שכונת ט' בשוהם, שנים לא מצאו שם ותורם שכמעט שינה את השם התחרט. זה מרגיש שהוא חיכה רק לאור. יש כאן שלוש תפילות ביום, שיעורי תורה וכמובן שמחות. זה בית הכנסת שאור אמר בו לראשונה 'אנעים זמירות' כילד דקלם 'במה מדליקים', היה חזן והתפלל. "כל הילדות שלו הוא שיחק כאן בחוץ כדורגל, נכנס מזיע למזגן לבקש כוס מים. בראש השנה נתפלל כאן כולנו, ואני אבקש מבורא עולם שייתן לי כוח, בהמשך אני רוצה גם להקים ספרייה לז־ כרו. יש לי את דף הפייסבוק 'זוכרים את אור ברנדס' ומאוד משמח אותי שאנשים נכנסים וקוראים בו. "יש לי מסר לאורו של אור, לכולנו דעות שונות, אבל מספיק עם 'אנחנו והם'. כולם יודעים ללמד תורה, הגיעה העת שנקשיב אחד לשני. בואו נחייה את האחדות ולא רק נדבר עליה, נשמור ונחבק אחד את השני. כי בין המשפ־ חות השכולות כולם שונים אבל לגמרי שווים". ¿

"מיד הבנתי מה קורה, כשהבן שלך בעזה אין סיבה אחרת לשלושה קצינים בדלת. אי אפשר להסביר מה עובר על אדם ברגע כזה, אתה מבין שמעתה החיים שלך משתנים, זה הופך אותך לאדם אחר, בחודש הראשון לא ידעתי איך קוראים לי. אתה בכלל לא מסוגל לעכל את גודל הכאב, לדעתי להורים שכולים צריך חודש של שבעה ולא רק שבוע וגם אחרי תשעה חודשים הכאב רק יותר קשה. "יש הרבה מחשבות, איך נעבור את החגים? אנחנו אנשים אופטימיים, רו־ צים להתקדם, אבל יש כאן קושי עצום ואין לזה תרופה. העבודה, האמונה, המחשבות, הכל מושפע מזה. למזלנו יש בשוהם המון אנשים טובים, כל רגע דפיקה בדלת עם עוד משהו קטן, עוגה, עזרה, דברים קטנים שמצטברים לעזרה גדולה". ההנצחה בבית הכנסת "כאן הוא התפלל לראשונה" מאז האובדן אור מונצח פעם אחר פעם ביוזמות שמשקפות את דמותו הייחודית. "חברים שלנו הקצו את תקציב מסיבת סיום ליום התנדבות בעמותה לילדים עם תסמונת דאון בה התנדב, הילדים מיד

בזמן שמירות, שזה זמן מת, התחלתי לע־ שות פודקאסט, שיעזור לאנשים להישאר דרוכים. קראתי לזה 'בסלון של עגלון'. אני עולה בקשר ומראיין אנשים, הסדי־ רניקים בפלוגה עפים על זה, הנדסה או גולנצ'יקים, זה נותן להם מקום לשיתוף. 'יאללה חבר'ה איך אתם מרגישים? מי רוצה להתראיין?'. אני שואל אנשים איפה באוקטובר, מי מחכה להם 7 הם היו ב בבית. ראיינתי מ"מ שנולדה לו בת והוא יצא ליומיים וחזר אלינו ללחימה, כל הפ־ לוגה הקשיבה לראיון הזה. אני עושה גם משחקים, דברים יותר שטותיים". פעמים ספורות ברנדס הספיק לבקר בבית, אך כל ביקור היה עולם ומלואו. יחד, 25 "הספקנו לחגוג לו יום הולדת יום אחד הוא התקשר לומר שהוא בדרך ומתחשק לו ארוחה עירקית, אשתי חזרה מהעבודה במיוחד להכין לו. בשבת האח־ רונה שביקר הוא היה מאוד עסוק, ביקר את סבתו, את כל החברים באזור, במוצ"ש עוד הספקנו לראות משחק כדורגל יחד. ביום ראשון הלכנו להוציא את אחיינים שלו מהמסגרות, שיחקנו איתם ואכלנו יחד צהרים. הם קראו לו 'דודה שרופה' כי אחיינים ואחייניות שמאוד אהב. 6 יש לו הדפיקה בדלת "לא ידעתי איך קוראים לי"

"כולם יודעים ללמד את התורה, אבל הגיעה העת שנקשיב אחד לשני. בואו נחייה את האחדות ולא רק נדבר עליה, נשמור ונחבק זה את זה"

35

ידיעות ראשון, רחובות ˆ 20.9.2024