רמת גן 11.11.22

היפואים ביציע לא | מסתירים רגשות צילום: ליאור בן עמי

באוטובוס מחלקים סנדוויצ'ים, פותחים בירות. סוגיות ברומו של יקום מתעוררות. כמו מי האוהד הכי מכוער ביפו, אם יש מצב שיבוא לנו איזה יעקב שחר או איזי שרצקי כזה, ומי בעצם הביא ליפו את איציק ברוך, המאמן שכבר ארבע שנים אצלנו. שכחו איזה סרטים עושים לו. על כל חילוף מנקרים לו את הלבלב

סביבנו קהל בטרוף, באקסטזה, באמוק, בשירה. ועל הדשא השחקנים, הלוחמים הם הנסיכים", ו"רק 11 שלנו, רוקדים. " מלחמה עם כל הלב והנשמה", ו"עלה, עלה, עלה". וזה מזל גדול. כי במשחקים מהסוג הזה החשש הוא מהחזרה הביתה. לנסוע שעות, אחרי הפסד, זה אירוע מורכב. הדרך לא נגמרת ומחשבות צצות. ואתה לא מבין איך במקום קידוש ודגים וחלות, אתה באוטובוס מוקף טיפוסים שיש להם צעיפים לבנים. ובדיחות שליש כוח. ותכף, כשנחזור מהגליל, שוב כמנצ ־ חים, ולפנינו יהיו עוד שעתיים הביתה, חשכה תרד. ובחוץ יהיה די קר. ואז נבדוק את הטבלה, נספור הפרשים ונדסקס על המשחק הבא נגד אחי נצרת (היום, בא ־ צטדיון ברמלה); ואז, כמו שאלמוג לזר העריך, כולם יתלוננו. אלוהים ישמור, מה זה כל החילופים האלה, ולמה להוציא את עושי המשחק, וראבק, איך רוצים שנאריך ימים אם כל משחק עושים לנו התקף לב, ואולקוס, ומה לא. וכשסוף סוף ישתרר שקט, כאילו משום מקום, בר כהן יאמר פתאום בקול: "כל מי שפה משוגע". ואז שוב תהיה דממה. ואני אחשוב: הלוואי שיכולנו להיות פחות משוג ־ עים, אבל אנחנו יפואים. אין לנו גביע או אליפות בארון. אבל יש לנו חלומות גדולים. ואז האוטובוס ימשיך להתגלגל בחושך. ריח של יום שהלך טוב יעמוד באוויר. אורות ינצצו מחלונות היישובים שב ־ צדי הדרכים. עשינו היום צעד. ובכל זאת הדרך תהיה עוד ארוכה. וליגת העל תחכה לנו בקצה המנהרה.

"מי יקלל אותו כמונו?". כשמטפסים אל נוף הגליל, עיר שפעם מטר מעל גובה 500 נקראה נצרת עילית, פני הים, והכל ירוק סביבנו, ועמק מש ־ תרע מתחתינו, האוטובוס מגמגם. הגיר מתחמם או משהו כזה. הנהג עוצר לרגע שיתקרר. ואז בר כהן מציע שנרד למטה כולם לדחוף את האוטובוס. המסע שלנו אל פסגת הכדורגל הישראלי אף פעם לא היה קל. עוד רבע שעה בעיטת פתיחה ואנשים בלחץ שלא נספיק לאצטדיון. מה יהיה במשחק, אני שואל את אלמוג. לא משנה מה תהיה התוצאה, הוא מודיע, בסוף האוהדים יתלוננו. "ככה זה אוהדים של יפו, תלונות בלתי פוסקות. גם בינצחו ־ נות. אבל אני אחד מהם", הוא מחייך. ואז צריך לרדת מהאוטובוס. × × × קבלו תמונה: זרוע ימין ארוכה, קעקוע של סמל מכבי יפו עליה, שלוחה אל שמי נוף הג ־ ליל. מפלסת דרך באוויר הקר של ערב שישי, מורה אל עבר רכסי ערי נצרת. "אבא, תרד מהגדר!", אלמוג לזר צועק לבעל הזרוע, אביו אייל שטיפס על הגדר כדי לחגוג והידיים שלו מונפות למעלה. "אני לא צוחק, אבא תרד עכשיו!". נתחיל מהסוף. כן, שוב ניצחנו. מתן בית יעקב, סמל יפואי וקוסם דשא שנולד וגר ברחוב נחל עוז, מטר מאיפה שהיה . 2:1 פעם אצטדיון "גאון" שלנו, דאג ל פעם אחת גלגל מדויק, בלי לעצור, לפי ־ נה השמאלית; ופעם שנייה עצר אמנותי ואז נתן מסירת גול ימינה, לדובב גבאי.

צילום: מאיה לוי | השוער אלמוג מלול חוגג עם האוהדים

אומר בזמן שאנחנו חולפים על ואדי ערה, ואז מתאר איך קרה שחזר. "תמיד שמעתי יפו, יפו, בבית. גם מאבא שלי שהיה אוהד משוגע. וגם מסבא, בולגרי. ואז אמרתי לאבא 'חיים שלי, בוא נחזור'. ואז באים, שותים לפני משחק, אווירה, אוהדים, אתה מתאהב בקבוצה". בינתיים באוטובוס מחלקים סנדוויצ'ים, פותחים בירות. סוגיות ברומו של יקום מתעוררות. כמו מי האוהד הכי מכוער ביפו, אם יש מצב שיבוא לנו איזה יעקב שחר או איזי שרצקי כזה, ומי בעצם הביא ליפו את איציק ברוך, המאמן שכבר ארבע שנים אצלנו. שכחו איזה סרטים עושים לו. על כל חילוף מנקרים לו את הלבלב. שנה שעברה, נגד שמשון, רדפו אחריו כי ניצחנו רק אחד אפס. "מה נעשה אם הוא יעזוב?", תוהה אחד באוטובוס משמאלי,

הצינורות של האינפוזיה". הסבא הבולגרי שלו, הוא מספר, הדביק את אבא שלו בשיגעון של יפו. אבא שלו שיגע אותו, ועכשיו הוא יושב על הראש של הילד. בכל מקרה, כשיפו קמה מחדש, הוא היה שם, מליגה ג'. מהקבועים. רק שהנאמנות של יניב הבולגרי לא מרשימה את אלמוג לזר. "הוא מנחוס, אני קמע", אלמוג חורץ. יש לו גם הסבר, אמפירי כזה. מהמדע. במשך שנים אל ־ מוג ואבא שלו אייל אהדו את יפו מרחוק, ולא באו. אבל בשנה שעברה הם הצטר ־ קמ"ש. בית, 400 פו על מלא, מאפס ל חוץ, אימונים, הכל. אפילו קעקעו את הסמל של יפו. את שיר העלייה הרשמי ללאומית אלמוג שר. שנה פה, לא קרה כלום. אני 15 "יניב הגעתי שנה אחת, עלינו ליגה", אלמוג

31

ידיעות תל אביב, רמת גן ˆ 11.11.2022