רמת גן 28.10.22

הסבתא הכי קולית בעיר איריס כץ, מחברת הספר, בילתה את רוב חייה המבוגרים כסקיפרית אחרי ‰ ששטה מסביב לגלובוס שהתגרשה החליטה גם לצאת מהארון והחליפה את הסירה הנצחית בדירה ברמת גן עם בת זוגתה המחברת, איריס כץ, היא בעצמה דמות יוצאת דופן. עוד וחיה כלסבית מוצהרת עם בת זוגתה. 70 מעט בת "אני ילידת תל אביב", היא מספרת. "גדלתי בשיכון פועלי הנמל שאבי היה ממקימיו ומנופאי ראשי בו. שם נולדה אהבתי לים. הייתי עומדת על שובר הגלים, מביטה לאופק וחולמת שיום יבוא ואני אשטוף סיפונים וככה אחיה על הגלובוס. לא אהבתי את המסגרת הלי ר מודית ובעיקר ביליתי בילדותי בהשכלה ים תיכונית. בצבא הייתי מד"סית של ממר"מ, כלומר ברמת גן. לי ר מים הבנתי שלימודים הם מפתח חשוב לחיים ואפשר בעזרת הלימודים לא רק לשטוף סיפונים. אני בוגרת וינגייט בהשכלתי, מורה לחינוך גופני ובוגרת קאמרה אובסוקרה במגמת צילום, סטילס ווידאו". את ממש ילדה של הים. "לימים זנחתי את חלום ההפלגה ושטיפת הסיפונים וכמו כל נערה רציתי להשתייך לחברה. התחתנתי, נו ר לדו לי שני ילדים מקסימים ואז רציתי להראות להם היכן עבד סבא שלהם שנפטר. נכנסתי למתחם שכל ההילה של 'נמל' נמחקה ממנו והפכה למרכז ארצי לכ ר לים סניטרים. רק המנוף שעליו אבי עבד שרד. בילדותי חשבתי שהמנוף נגע בשמים כי אסרו עלי לטפס עליו ועכשיו הוא נראה קטן, עלוב, מוזנח ואם אגע בחלודה סביבו אולי בכלל הוא יתפרק. עמדתי עם ילדי בנמל ונזכרתי שפעם מזמן היה לי חלום. ואז 'אופס' - החלט ר תי להגשימו. חיפשתי מי מלמד שיט אבל לא היה דבר כזה למעט איש נחמד אחד שלימד בביתו ושם למדתי את רזי השיט". וכך הפכת לסקיפרית? "לאחר הלימודים קניתי סירה ושטתי איתה בכל הרכב יצאתי לים עם עוד ארבע נשים 1993 אנושי. בשנת לשלושה שבועות וצילמנו סרט על איך מתפתח צוות שכולן בו מלבדי ללא ניסיון ימי. הסרט 'אימהות, חב ר ר � כמה פעמים. לימים התג 8 רות, בנות' שודר בערוץ שתי כשהילדים כבר בגרו והסירה הפכה לבית. חייתי עליה שמונה שנים, מתוכן שנתיים בטורקיה בקהילה של שייטים מכל העולם. צברתי הרבה ניסיון והעברתי כלי שיט בחצי הכדור הצפוני. אפילו שטתי עם אנגלי מפלורידה לטורקיה ועם אנגלי אחר מטורקיה למל ר טה. העברתי הרבה כלי שיט ממקום למקום וגם הייתי סקיפרית לקבוצות שרצו לשוט. בין לבין הייתי גם 'קו ר מודורית' שזה סקיפרית שאחראית על משטים. בימי החורף הקרים, ובכלל בין שיט אחד לשני, כתבתי הרבה על מסעותי וגם כל מיני סיפורים. כתבתי גם מחזה בשם 'סיפור חולה על אישה בריאה' שהועלה בקפה של תיאטרון הקאמרי". ובתוך כל זה גם יצאת מהארון? "נכון. אחרי שהתגרשתי החלטתי שאין סיבה שאפסול מחצית מהאוכלוסיה ואולי חיים עם אישה יהיו חוויה מתקנת לזוגיות עם גבר שהתפרקה. אכן צדקתי. אני חיה בשותפות מלאה עם אישה מדהימה. שתינו אימהות וסבתות לנכדים ולנכדות שלנו. מאז שהכרתי את זוגתי עברתי מהים לרמת גן. טוב לי כאן ואני קרובה לכל מה שאני צריכה. אני גרה בדירה קטנה ונעימה עם עצים שנושקים לחלון. כיף לנו לטייל בפארק של רמת גן ועל גדות הירקון שמחבר את העיר לתל אביב".

סקרנית והסקרנות היא זאת שאפשרה לי לדלג על הקשיים מהר. גם הרצון להצליח גרם לי להילחם ולעבור כל מכשול. אני באה מחברה כל כך שמרנית ופתאום הכול מותר. בהתחלה נבהלתי מהחופש אבל בגלל שאני מורדת מטב ר עי נדלקתי על החופש והתענגתי עליו". איך אומרים את האות פ'? "בעברית יש את האות פ', אבל היא לא קיימת בערבית ולכן לא היה לי אותה. פחדתי שהאות פ' תצא לי חלילה כמו האות ב.' התאמנתי ימים ולילות. חברה יהודייה ללימודים הציעה לי להשתמש בדף נייר ולהתאמן עליו כשהוא קרוב לשפתיים. לקחתי דף נייר ונשפתי פ' אבל לא הצלחתי והנייר לא זז. הייתי אומרת ברח במקום פרח והנייר נשאר ה ויצא לי בו. ֹ במקום. הייתי אומרת פ זה היה קשה ומתסכל, אבל כמו שאני עקשנית העקשנות השתלמה עם הזמן והאימונים הצליחו. הצלחתי להוציא את האות פ' מהפה והרוח מהאות העיפה את הנייר. כל מילה שמתחילה באות פ' התאמנתי עליה. כל יום השתפרתי עוד קצת. אבל לא תמיד ידעתי האם האות היא פ' או האות היא ב' וזה היה ממש קשה ללמוד לדבר נכון".

שים שם. מצד אחד לומדים, מצד שני מבלים ועושים חיים משוגעים, יוש ר בים בערבים בפאבים, שותים, רוקדים ויש להם מלא חברים. אני חסכתי שקל לשקל כי אותי אף אחד לא מימן. לא היה לי כסף ללכת לסרט, לקנות בגדים, לשבת במסעדה או בבית קפה. קינאתי באחיי שחייהם קלים, שחוץ מהלימודים הם גם נהנים ומבלים". פתאום הכל מותר "מהרגע שנחשפתי ליהודיות והרגש ר תי טוב, דבר ראשון עשיתי קעקוע של שעון חול ומשם המשכתי לחנות תכ ר שיטים וקניתי שרשרת ותליון של מגן דוד. עשיתי עגיל באף ושלושה עגי ר לים באוזן. זה לא היה בשביל להיראות יהודייה. זה היה בגלל שמאוד אהבתי את הצורה של המגן דוד. הרגשתי שבא לי לעשות מה שבא לי בלי לדפוק חשבון לאף אחד. סוג של מרד. בדרך כלל המרד הוא בגיל ההתבגרות, אני עשיתי את זה כשבגרתי. הייתי כמו ילדה קטנה שמ ר גלה עולם. הכול היה חדש עבורי. הצו ר רה בה התלבשו כולן, החיזורים, השפה, ממה שצחקו, על מה ששוחחו. הרגשתי שאני ממש שונה וחייבת ללמוד איך להפוך לאחת מהן. אני הייתי שקטה, ביישנית אבל מאוד

"נחשפתי לדת לא מוכרת. היהדות זה לא משהו שגדלתי איתו. זה לא משהו שלמדתי, הייתי כמו ילדה קטנה שמ ר גלה עולם חדש וזר ומאוד רוצה להש ר תייך אליו. ראיתי את הבנות מדליקות נרות ביום שישי, הוזמנתי לבתים של משפחות יהודיות לחגוג את החגים. לחלק מהערבים בחברה היהודית יש רגשי נחיתות וקושי להשתייך, אולי כי זו מדינה יהודית, אבל אני תמיד הרג ר שתי שווה למרות שאני ביישנית ושק ר טה. כל כך רציתי להיות בין היהודים והיהודיות, כי שם בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שייכת. השיא היה כשנכנסתי לבית הכנסת. כל הגוף שלי רעד. עברה בי צמרמורת. הרגשתי ממש התע ר לות ואושר שמציפים אותי. לא הייתי אף פעם במסגד ולא היה לי שום רצון להיכנס למסגד. לבית כנסת. נמשכתי כמו מגנט". יש בעולם פיתויים "כל חודש, חודש וחצי נסעתי לבקר את המשפחה. באחת הפעמים הגיעו שני אחיי שלמדו אז בבוקרשט. אחד למד מנהל עסקים והשני למד פסיכולוגיה. הלימודים עלו להורים שלי הרבה כסף, כי הם היו צריכים לממן גם מחייה. תמיד שמעתי מהאחים שלי איזה כיף הם עו ר

23

ידיעות תל אביב, רמת גן ˆ 28.10.2022