ראשון 19.08.22

אסף דעבול צילום: אבי | מועלם

ההתחדשות העירונית חבר המועצה אסף דעבול, מחזיק תיק רמת אליהו ויו"ר החברה הכלכלית, האחראית על פיתוח השכונה, ובעצמו תושב המקום נ � , מספר על המהפכה המתרחשת בשכונה: "מבחי 1979 משנת תי זאת הגשמת חלום, כי אני רוצה לעשות את מתיחת הפנים לשכונה כבר עשרות שנים ועכשיו זכיתי להיות זה שאחראי על ההתחדשות העירונית. כל חבריי עזבו את השכונה, כי היא לא התקדמה ונושא הפינוי־בינוי לא יצא לפועל, ולכן לאט־לאט אנשים נטשו את המקום. "ההתחדשות העירונית נמצאת בעיצומה. למעשה, אנחנו בונים מאות יחידות דיור בצריפין ונחלת יהודה, ולשם יעברו כל מי שרצו לעזוב את השכונה במסגרת פינוי־בינוי. "הבתים הישנים שאותם עזבו ייהרסו, ובמקומם ייבנו חדשים, ושם יתגורר כל מי שירצה להמשיך לגור בשכונה. מה שרואים כיום בשכונה זאת בנייה שאישרנו לפני מספר שנים, ותוך חצי שנה יסיימו לבנות את הבניין הראשון ברחוב פוזננסקי, ומסביב ייהרסו בניינים ישנים אחרים ובמקומם ייבנו חדשים. "בעוד חמש שנים השכונה לא תיראה בכלל כמו שהיא היום. זאת תהיה השכונה הכי יפה ולדעתי גם הכי יקרה בראשון לציון. הבניינים הישנים שבה ייהרסו, ובמקומם נבנים בניינים חדשים. משפחות מהדירות שלהן, אבל 2,600 להערכתי הולכים לפנות יחזרו לגור פה הרבה יותר כשהדירות החדשות יהיו מוכנות. ברחוב זלמן שניאור פינת חנה סנש, 38 "במקביל, התחלנו תמ"א . גם במתנ"ס 38 בניינים שם יעברו חידוש במסגרת תמ"א 19 ו־ יש השקעה גדולה והשקענו מיליוני שקלים בבריכה החדשה ‑ מתקני ספורט וספרייה, זאת הפנינה הכי יפה שיש".

מתקנים פרימוסים , אב לשניים 68 גם בקולו של אלי קדם, וסב לנכד אחד, מוותיקי השכונה, ניכר הגעגוע לימים שעברו. "נולדתי וגדלתי ברמת אליהו, ברחוב מלכי ישראל, שהיה הרחוב השני בשכו ־ נה. הילדות שלי הייתה של בתים פתוחים, המון טבע. היכן שהיום נמצא ה'חי־כיף', היה מגרש פתוח של עצים שעליהם היינו מטפסים. ליד היה את בית הספר ביל"ו, שם היה מגרש כדורגל, וכל שבת היינו עורכים משחקים של קבוצות לפי גיל. כל המבוגרים היו מגיעים כדי לצפות בנו וזאת הייתה התעסוקה של תושבי השכונה בשבת. "אבא שלי עבד במפעל הזכוכית 'גביש', ובתור ילד הייתי מגיע איתו בחופשים לעבודה ועוזר לו, צובע את הזכוכיות, מדביק מדבקות, וכך היינו מעבירים את החופש. לא היו קייטנות או דבר דומה. חלק גדול מתושבי השכונה עבדו במפעל

ולצערי לא שומרים על האותנטיות של השכונה. אני יודע שהזמנים משתנים וגם מבין שהיא לא יכולה להיות כמו פעם, רק עם בתים פרטיים. "אני לא אוהב את מה שאני רואה בש ־ כונה. יש המון הזנחה ובתים ישנים, ולכן ההתחדשות העירונית היא במקום וחשוב

סגרו אותו. 1968 הזה, עד שבשנת "סבא שלי היה מתקן פרימוסים. קראו לו 'אליהו פרימוס'. כל השכונה הייתה מגיעה אליו כדי לתקן את הפרימוסים, כי בלעדיהם לא הייתה אפשרות לבשל. ההורים שלי התחתנו בבית הקולנוע ירון, שהיה ברחוב שאול המלך, ואז לא היה אפילו ריצוף ראוי, אז ביום של החתונה הוא וסבא שלי היו צריכים לאלתר שם ריצוף כדי שלאנשים יהיה נוח". מה דעתך על האופן שבה נראית הש ־ כונה כיום? "אני חושב שנעשו כמה טעויות בדרך שבה עיצבו את הפנים של השכונה. הכ ־ ניסו כמות גדולה של יוצאי אתיופיה לש ־ כונה, וזה גרם להם לבעיית התאקלמות ואפשר לראות בלוקים שלמים רק של עולים מאתיופיה, וככה קשה להם להת ־ ערבב בחברה כי הם שומרים על הצביון שלהם. היה צורך לעשות זאת בהדרגה ובמינונים אחרים. "היום יש מהפך שלם ותנופת בנייה,

נחלצים לסייע. "החיים היו קשים. אבא שלי נהרג בש ־ כונה בתאונת דרכים ונשארנו חמישה הייתי 12 ילדים יתומים, ובתור ילדה בת צריכה לצאת לעבוד אצל המשפחות האשכנזיות העשירות של ראשון לציון מחוץ לרמת אליהו. למרות כל הקשיים, לא הרגשתי שרע לנו, כי פשוט לא היכ ־ רתי שום דבר אחר. "את ההשכלה שלי קיבלתי בבית ספר 'חביב', אחרי שאחת המשפחות שעבדתי אצלן רצתה לעזור לי. אב המשפחה ביקש ממני להישאר לישון שם ובכל יום לקח אותי לבית הספר. התחתנתי והמשכתי לגור 17 "בגיל ברמת אליהו בצריף בחצר של אמא שלי, ולאט־לאט התקדמנו. בעלי עבד בבית הקולנוע שהיה ברמת אליהו ליד הבית שלנו והתפקיד שלו היה להריץ את התר ־ גום. הוא היה יושב למעלה והעביר משפט משפט, אבל לא תמיד אנשים הספיקו לקרוא אז היו צועקים לו להחזיר. לפע ־ מים הוא פשוט היה מתרגם להם לבד בלי הכתוביות, כי הוא ידע את השפה אחרי שירות בצבא האנגלי. "מבחינה חברתית אני חייבת לומר שאז היה הרבה יותר נעים. לא היה לנו כלום, אבל היה לנו הכל. השכנים היו כל כך נחמדים, ואף אחד לא קיטר או חשב שא ־ פשר לחיות אחרת. היינו שמחים בחלקנו וזאת הייתה תקופה נהדרת. היום אין דבר כזה. אנשים לא יוצאים מהבית כדי לפ ־ גוש אחד את השני, הם תקועים בטלפון או בטלוויזיה, ואין להם מנטאליות של שמחה אמיתית".

מאוד שהיא תצליח. צריף בחצר

מי שעוד זוכרת את השכונה כשהיו בה , 90 רק בתים בודדים, היא עדינה ששון, אם לשלושה וסבתא לשישה נכדים וע ־ שרה נינים, מראשונות הדיירים במקום. עליתי 1945 "נולדתי בתימן ובשנת ישר לרמת אליהו, שאז לא היה בה כלום חוץ מכמה בתים ישנים. לא היה לנו כלום במקום הזה. מי שרצה לצאת מהשכונה היה בבעיה כי לא היו אפילו אוטובוסים, אבל היינו חברה מאוד מגובשת, כי כולם הכירו את כולם, ואם היה צריך עזרה היו

דינה בר :83 , שלום "היינו שכונה שכל־כולה הייתה משפחה אחת. לא היו מים או חשמל, אבל שמחת חיים הייתה לנו בשפע"

11

ידיעות ראשון, רחובות ˆ 19.8.2022