ראשון 29.10.21

)39( אריאלה ורנר כליף מפתח תקוה

: "הייתי נשואה 34 חלתה לפני חמש שנים, בגיל אז רק שנה לבעלי היקר יועד, ועסקתי בתחום הרפואה המשלימה. את הגוש בשד גיליתי במק ה רה, במהלך סדנת עיסוי זוגית, ומשם הכל תפס תאוצה. ממצאים חריגים, בדיקות, ביופסיה, כי ה ה � הקרנות. לדניאל המ 25 , מותרפיה, כריתת שד ממת הגעתי בתום הטיפולים, מחלימה עם עננה לכל החיים של נשאית גן. יום הצילומים היה מע ה צים וחשוב. החשיפה הראשונה של הגוף המצולק לאחר כל הניתוחים והתחושה הבטוחה שקיבלתי מילאה אותי כל כך. היום, חמש שנים אחרי, אני עדיין מתמודדת עם כאבים עצביים אבל חיה את החיים ועומדת ללדת בקרוב".

,)40( שימרית שרעבי מרחובות

זה, זה פשוט בלתי נסבל". עד הרגע האחרון היית בטוחה שהיא תבריא. "אחרי שהיא נפטרה מצאתי מחב ־ רת. היא כתבה בה במשך כמה חודשים את החזון שלה. היא ממש תיארה שם מה היא לובשת – שמלה אדומה, נעלי עקב, שיער מסודר – בעוד שנה, עומדת בקבוצת הבנות ומספרת להן על ההח ־ למה שלה, ושהכל אפשרי. היא באמת האמינה". לכן גם את האמנת? "כן, כי לא היתה לי אופציה אחרת בראש. היה לי ברור שיהיה בסדר. זה מסוג הדברים שקורים אצל אנשים אח ־ רים אבל לא יכול לקרות לנו. בגלל זה רציתי להעלות שוב את הפרויקט, כדי שכל אחת תלך להיבדק".

משותפות שלנו, כי נסענו יחד להודו, לסרי לנקה, לכל מדינה באירופה. היא פשוט זרמה וטרפה את העולם. בכל הטיולים, לא משנה איפה היינו, תמיד מצאנו איפה לרקוד. כן, אמא היתה פשוט כוכבת". איך היית מצלמת אותה? "כמו שהיא. פשוט היא, עם החיוך. זה היה מספיק. העוצמה המיוחדת שלה היתה משתקפת בצילום". תחושת החמצה. "ממש. אני לא מאמינה שהפרויקט – שהוא היא – נשאר בלעדיה. כבר בימים שלפני שהיא נפטרה זה קפץ לי לראש כל הזמן, שלא הספקתי, אבל גם אז לא באמת האמנתי שזה יכול לקרות. באמת לא יכולתי לתפוס. אני חושבת שעד עכשיו לא עיכלתי. כשאני חושבת על

כדה שנולדה מבנה לירן לא הספיקה להכיר. "כל הזמן חשבתי שהכל טוב, אין לחץ, יש לנו את כל הזמן שבעולם, אבל טעיתי", אומרת דניאל בדמעות. "לפני שנתיים מצבה החמיר ולפני שהספקתי להבין מה קורה היא הלכה לעולמה". הגעגוע לאמא, שהיתה כל כך קרובה אליה, בוער בתוכה בכל יום שעובר. "היינו משהו בין החברות הכי טובות לבין אותו בן אדם בציר זמן אחר. היא הבינה אותי עוד לפני שדיברתי, היינו מאוד מחוברות. הש ־ קפת העולם שלנו היתה כל כך דומה, שיכולנו להתפוצץ מצחוק, ורק אנ ־ חנו מבינות למה, או להגיד את אותו דבר באותו רגע. יש לי אלפי תמונות

רכזת שכבה י' בתיכון מדעים: , חמישה חודשים אחרי לידת בני 36 "חליתי בגיל הרביעי. בצילומים הייתי אחרי שלושה טיפולים . היום אני בריאה, עדיין במעקב, לוקחת 16 מתוך כדורי מנע וקוראת לעצמי "בוגרת סרטן השד". לאט־לאט אני מצליחה להביט לאחור לתקופה האיומה שהשאירה צלקות אבל בעיקר תובנות. היום אני שימרית משודרגת! אני מרגישה קרובה לעצמי. נרגעתי, הפסקתי להילחם. אני מעריכה יותר ומבינה שהכל זמני ושיש לי תפקיד בעולם הזה, ובזמן שניתן לי אעשה את המקסימום שאני יכולה".

29

ידיעות ראשון, רחובות ˆ 29.10.2021