אשדוד 15.12.23
חזיר את ילדיהן, אני יודעת שהן עושות את הדבר הנכון". לטענתה, ההזנחה של הממשלה במקרה של האזרחים אברה וא-סייד הובילה למ־ ציאות העכשווית הבלתי נתפסת. "אמרנו אז ש'היום זה אנחנו ומחר זה אתם'", היא אומרת. "מה שקוטלג כמקרה של משפחות בשוליים נוגע היום בכולם". כתושבת הפ־ ריפריה וכבת לקהילה האתיופית היא חשה אחריות לזעוק את הזעקה: "אנחנו מבינים יותר מכולם איך זה מרגיש כשלא שומעים אותך. צריך לנצל את השיח שנוצר כעת כדי להציף את הסיפור של אברה ולשבור את השתיקה. לצערי אין לנו מספיק סי־ קור תקשורתי כי הסיפור של אברה נבלע בתוך סיפוריהם של מאות החטופים, אבל לא ניכנע". "יש עכשיו כאב חדש" טליינש (טילה) טפרה מאשקלון היתה ממייסדי מטה המאבק "החברים של אברה" בו שותפים בין היתר יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, ותמי ארד, אלמנתו של הטייס השבוי רון ארד. מטרת המטה היתה להעלות את המודעות לסיפורו של אברה באמצעות עצרות תמיכה, הופעות של אומנים וראיונות בתקשורת. למרות הכוונות הטובות המטה לא הצליח לסחוף את ההמונים, ובמקביל החלו בני משפחת מנגיסטו לגלות סימני שבירה. "חבל שלא כולם היו מגויסים לזעוק יחד איתנו את הז־ עקה של אברה", אומרת טפרה. "אולי ניתן היה למנוע את האסון הגדול של השבעה באוקטובר. אנחנו זועקים כבר שנים לש־ חרורו מטעמים הומניטרים. הוא לא בריא בנפשו ולא מקבל טיפול, צריך לשחרר אותו מיד ללא תנאים. הם מחזיקים באדם חולה". טפרה לא יכולה להימנע מהמחש־ בה כי הזנחתו של אברה קשורה למוצאו: "כששמעתי על החטיפות התפללתי שלא יהיו חטופים מבני הקהילה האתיופית. מצער לומר את זה, אבל אני פשוט לא יודעת מה היה הסיכוי שלהם לחזור. אמנם אסור לעשות הבחנות והבדלות אבל זו המ־ ציאות". היא מעודדת מעט מהסולידריות של העם אך גם שומרת על אופטימיות זהירה, כמו בני משפחת מנגיסטו. "נראה שעל פניו הסיכויים של אברה לחזור גדלו אבל אנחנו חוששים שגם הפעם ישכחו אותו", היא אומרת. "אם תהיה עסקה לאנשים חו־ לים אברה וא-סייד, שגם הוא פגוע נפש, חייבים להיכלל בתוכה". טפרה מקווה שבני המשפחה יצליחו לא־ סוף את עצמם ויתייצבו בכיכר בקביעות יחד עם משפחות החטופים. "אני יודעת שהמשפחה כבר עייפה אחרי תשע שנים. המאבק גבה מהם מחיר כבד וברגע האמת הם מתקשים להתרומם. בינתיים אנח־ נו סומכים על הפעילים שיעשו משמרות מחאה בכיכר ולא ייתנו לאף אחד לשכוח את אברה". ילאו עוקב מרחוק אחרי ההתרחשויות ולבו יוצא אל משפחות החטופים. בצ־ ניעות האופיינית למשפחה ולבני העדה האתיופית הוא מרגיש שעליו לפנות להן את הבמה. "יש עכשיו כאב חדש", הוא אומר. ¿
טפרה: "התפללתי שלא יהיו חטופים מבני הקהילה האתיופית. מצער לומר את זה, אבל אני פשוט לא יודעת מה היה
הסיכוי שלהם לחזור"
אברה מנגיסטו. "לא יום, לא שבוע, לא חודש או שנה"
ילאו: "הכאב גדול מדי, בעיקר עבור ההורים. הסיפורים של החטופים מציפים כל פעם מחדש את הזכרונות ופותחים את הפצעים"
את הקלות שבה ניתן לעבור לצד השני, והמחדל שהתרענו עליו נחשף בשבעה באוקטובר". יפה טבג'ה, ילידת יבנה ולשעבר יו"ר אגודת הסטודנטים במכללת אשקלון, מגי־ עה בקביעות לכיכר ומניפה את השלטים של אברה. היא רואה את הנחישות של מש־ פחות החטופים אל מול תרבות ההכלה של הקהילה האתיופית, ומתרשמת. "כשאמרו למשפחת מנגיסטו להיות בשקט כי פעי־ לות ציבורית רק תעלה את המחיר, הם שתקו וצייתו", היא אומרת. "אבל כשאני
הנסיבות שהובילו את אברה לעזה. כל אזרח מבין מה זה להיות חטוף ולהיות בשבי חמאס, ולכן יש יותר אמפתיה והזדהות ור־ צון לסייע". לדבריו, מתוך האסון הגדול של השבעה באוקטובר צמחה הזדמנות: "תמיד האמנ־ תי שאברה יחזור והיום השחרור שלו נראה לי קרוב יותר מתמיד". אליאס מרגיש גם כיצד הנרטיב משתנה: "במשך שנים היתה אליו פחות אמפתיה כי טענו שהוא חצה את הגדר מרצונו לכאורה. גם כשהתברר שא־ ברה לוקה בנפשו אנשים לא מצאו בלבם
מרוב אכזבות הם חוששים לקוות, הייאוש נראה כמו האופציה הבטוחה ביותר. "הלב שלנו חצוי", מסביר ילאו. "מצד אחד אנח־ נו מתחזקים מהמחשבה שהפעם הוא יחזור, ומצד שני משתלט החשש ששוב ישכחו אותו שם". כבר לא סיפור של הפריפריה חודשיים מפרוץ המלחמה, ובני המשפחה רק התחילו לעשות צעדים קטנים לקראת חידוש המאבק לשחרורו של אברה. "הכאב גדול מדי, בעיקר עבור ההורים", אומר ילאו. "החטיפה של אברה היא אסון גדול, אין כאב גדול מזה. הסיפורים של החטו־ פים מציפים כל פעם מחדש את הזכרונות ופותחים את הפצעים". בשנה האחרונה מיעטו בני המשפחה לה־ תבטא בתקשורת, ומי שדואגים להשאיר את אברה בתודעה הציבורית הם בעיקר חברים ופעילים חברתיים שמלווים אותם מתחילת הדרך. "אני אסיר תודה לפעי־ לים, מגיעות להם מיליון תודות", אומר ילאו. "אני שמח שהם לא מתייאשים ומ־ וודאים שלא ישכחו את אברה". הדוכן שהקים אליאס בכיכר הפך לנקו־ דת מפגש של הפעילים. "הקמתי עמדה שמספרת את הסיפור של אברה", הוא אומר. "הרצון הוא להנכיח בלי הפגנות ומחאות קשות, אלא פשוט להזכיר שיש גם אותו". לדבריו הדוכן מעורר סקרנות רבה: "המון אנשים רוצים לדעת יותר על
רואה את המשפחות שצועקות בכיכר לה־ "אמרנו אז ש'היום זה אנחנו טבג'ה: ומחר זה אתם'. מה שקוטלג כמקרה של משפחות בשוליים נוגע היום בכולם"
ציור של אביב קוץ שהוצב .232 בכביש החטופים הראשונים בעזה
הרבה מקום לרחמים. היום כולם רואים
ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום ˆ 15.12.2023 15
Made with FlippingBook Digital Publishing Software