אשדוד 18.10.24

צילום: הרצל יוסף | " חסון. "הרגשנו שקברנו את הפרנסה שלנו

צילום פרטי | " חפץ. "כאן בשטח אני מצליח לנשום

הלולים בכיסופים בני חסון יודע למה הוא נשאר: "שיקום החקלאות הוא הניצחון שלנו"

מטעי האבוקדו בנירים בר חפץ שואב כוח מעבודתו: "החקלאות היא עוגן עבורי"

גם את המשימה הזו ביצענו תחת אש, תחת אבטחה של חיילי צה"ל". תחושה קשה. "הרגשנו שקברנו את הפרנסה שלנו. זו תחושה איומה של חוסר ביטחון אישי, כשבמקביל רובצת עליך אחריות לאנשי הצוות שעובדים איתך". בחלוף שלושה חודשים שוקמו מבני הלולים, אפרוחים חדשים הוזמנו, להקת העופות הראשונה כבר שווקה וצוות הלולנים כבר מתכונן לקליטת להקת העופות הבאה. מהי שגרת חירום בלול? "כיום אנחנו מוגדרים כ'שטח צבאי סגור', אין לנו אפשרות ללון בקיבוץ ללא אישור. לאש חרונה מרבית הקהילה עברה להתגורר זמנית בעומר, וזה יותר קל מהדרך שעשינו לאורך חודשים מים המלח. אני עושה יום יום את הדרך מעומר לכיסופים. כשיש צורך בלוש לן כונן בקיבוץ, אחד מחברי כיתת הכוננות בקיבוץ נרתם. כשאין משימת לילה בלול, אני לן עם משפחתי בעומר". חסון וחבריו נחושים לשקם את הענף. "שיקום החקלאות הוא ניצחון אישי שלנו", אומר הלולן הוותיק. "אנחנו עושים זאת מתוך תחושת אחריות". עדיין יש חשש מפני הבאות? "חשש היה וימשיך להיות ואנחנו חיים ברגשות מעורבים. לתחושות הקשות מתלווה העובדה שהחבר שלנו, שלמה ש � , שעבד איתי במשך ע 86 מנצור בן הש רות שנים בלול, עדיין בשבי. אני מייחל לשובו במהרה הביתה". מה אומרים במשפחה על הדבקות במטרה וההגעה היומיומית ללול? "במשפחה פחות אוהבים את זה, אבל בשבילי העבודה בלול היא הניצחון הפש רטי שלי". עודד בר-מאיר

שום דבר לא הכין את בני חסון, חבר קיבוץ כיסופים, לשבת ש � באוקטובר, כ 7 השחורה ב -

), דור שלישי בקיבוץ 47 שום דבר לא הכין את בר חפץ ( באוקטובר. שעות ארוכות 7 נירים, לכאוס הנורא של ה היה נצור עם משפחתו בממ"ד, וכשחולצו פונו לאילת ובהמשך לבאר שבע. שנה כמנהל ענף מטעי 12 חפץ, גרוש ואב לשני ילדים, משמש כ- דונם, מניבים 1,000 האבוקדו בקיבוץ. המטעים, המשתרעים על טון פרי. השנה, בשל נזקי המלחמה, הסתכם 2,000 מדי שנה כ- טון בלבד. 1,200 היבול ב- "ביום שבו פרצה המלחמה היינו בתחילתו של קטיף האבוקדו", נזכר חפץ. "לא היה לנו מושג מה מצבו של בית האריזה, הממוקם טון אבוקדו, ולא ידענו אם הוא 30 בשדה. באותה עת אוחסנו בו נפגע ואם מערכות הקירור עובדות. הקיבוץ הוכרז כשטח צבאי

מחבלים פלשו לקיבוצו המרוחק כקילוש מטר מגדר המערכת, ביצעו טבח אכזרי וגם גרמו נזק כבד לבתי מגורים ולענפי הרפת והלול. ), נשוי, אב לארבעה וסבא לשני 67 חסון ( שנה 40 נכדים, הגיע לכיסופים לפני כ ומאז הוא רכז הלול בקיבוץ. במהלך השנים חווה לא מעט הסלמות ביטחוניות בקיבוץ הסמוך כל כך לרצועת עזה, אבל אירוע

סגור ורק אחרי שבוע גורמי הצבא אישרו לי להש גיע לשטח. הפרי שנותר בבית האריזה לא שווק ותרמנו הכל בסיוע 'אחים לנשק' לנזקקים". לקראת סוף אוקטובר אושרה כניסתם של חפץ ועובדי המטעים לשטח, בליווי אבטחה הדוקה של חיילים. "התמונה היתה קשה", הוא אומר. "עצים נשרפו ומערכות ההשקייה ניזוקו. כמובן שלא יכולנו לטפל בעצים ולקטוף את היבול. העוש בדים התאילנדים עזבו ונשארנו בלי עובדים. צעירים ישראלים שסייעו לנו 25 הצלחנו לגייס בשטח". ההתמודדות, מספר חפץ, לא היתה פשוטה. "המטע מרוחק כקילומטר וחצי מגדר המערכת ובמהלך שבעת החודשים הראשונים היה כאן ירי בלתי פוסק, נפילות, מרגמות ורקטות. אזור מלש חמה של ממש". איך עובדים כך תחת אש?

קיצוני שכזה הוא לא יכול היה לדמיין. בנוסף לזעזוע ולשבש רון הלב על החברים והעובדים הזרים שנרצחו, נדרשו חברי הקיבוץ לגייס משאבי נפש ולשקם את מכון החליבה שניש זוק ואת הלול שנהרס. הלול בכיסופים משתרע על 2,000 דונם ומייצר כ- 13 פני טון בשר בשנה, בשישה מחש זורים, כשכל מחזור מונה אלף עופות. 200 כ- באוקטובר המחבלים 7 "ב פלשו גם אלינו הביתה", מספר חסון. "היינו נצורים שעות עד 22 בממ"ד במשך שחולצנו ופונינו מהקיבוץ.

חפץ: "אין הרבה ברירות. העצים הם עצים, חייבים לטפל בהם, להשקות, לגזום ולקטוף את הפרי. כן, גם כשיורים עליך"

חסון: "בעשרת ימי המלחמה הראשונים המתנו אלף 200- כ עופות. תחת אש הוצאנו את הפגרים וקברנו אותם בשטח סמוך לקיבוץ"

עד התלם האחרון

"ברור שיש חשש, פחות על עצמי, יותר על העובדים שהתגייסו לסייע לנו. רובנו לא היו חייבים להיות בשטח. מי שהיה כאן עשה זאת מרצונו או שחש מחויב מתוקף תפקידו. כאן בשטח אני מצליח לנשום. במלון באילת פשוט השתגעתי. כשאני במטע האבוקדו, יש לי תחושה שאני עושה משהו משמעותי למען פרנסת הבית. זה סוג של עוגן עבורי להיאחז בו בתקופה כל כך כאוטית. בנוסף, גם אין הרבה ברירות. העצים הם עצים, חייבים לטפל בהם, להשקות, לגזום "כדי שאמא שלי לא תדאג, אבא שלי ואני לא שהינו בקיבוץ בו זמנית. תמיד אחד מאיתנו היה מחוץ לקיבוץ. זה מה שנקרא – למזש ער נזקים. חוץ מזה, במשפחה מכירים אותי ויודעים שאם לא הייתי בקיבוץ הייתי משתגע. ארבעה חודשים הייתי על הקו בין אילת לקיבוץ נירים, העיקר לעבוד בלי הפסקה במטעים". עודד בר-מאיר ולקטוף את הפרי. כן, גם כשיורים עליך". איך התייחסה המשפחה לנחישות שלך?

העופות בלול היו בני עשרה ימים ולא הייתה לנו כל אפשרות להגיע ולטפל בהם בשבוע הראשון לאור האש הבלתי פוסקת. המחבלים פגעו באספקת החשש מל, גם למבנים של הלול, תערובת המזון לעופות נגמרה ולא הייתה כל אפשרות לחדש את האספקה. נאלצנו להשמיד את כל העופות. בעשרת ימי המלחמה הראש אלף עופות, וכל זה 200 שונים המתנו כ תחת אש. הגענו ללול כשכל הזמן ירי, מרגמות, רקטות ולחימה שמתנהלת סביש בנו. הוצאנו את מאות אלפי פגרי העופות וקברנו אותם בשטח סמוך לקיבוץ. לאחר כמה ימים היינו חייבים לנקות ולשטוף את הלולים כדי למנוע מפגע תברואתי.

18.10.2024 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום 24