אשדוד 30.08.24

מנירים לנתניה: "לפעמים הולכים לאיבוד" רומי דודאי את שנת הלימודים הקרובה תתחיל ) בבית ספר בנתניה, הרחק מביתה בקיבוץ נירים 16( במועצה האזורית אשכול. בשבת השחורה ספג הקיי בוץ פגיעות קשות. דודאי ומשפחתה פונו לאילת, ואחרי ארבעה חודשים עברו לנתניה, בעוד שמרבית חברי הקיבוץ עברו לבאר שבע עד לשיקום הקיבוץ. "ההורים שלי עובדים במרכז הארץ וגם רבים מבני משפחתנו מתגוררים במרכז", היא אומרת. "אנחנו במקור מנתניה. עברנו לקיבוץ נירים לפני כשמונה שנים ולפני כחצי שנה חזרנו". במשך ארבעת חודשי השהייה באילת דודאי לא למדה במסגרת מסודרת, והכניסה לכיתה י"א בתיכון 'אורט לייבוביץ' בנתניה לוותה בקשיי הסתגלות לימודיים וחברתיים. "נכנסתי לכיתה חדשה באמצע השנה עם תלמידים שלא הכרתי קודם", היא מספרת. "לא פשוט להיכנס שוב למסגרת לימודית ולסגור פערים של חודשים. למזלי המורים סייעו לי וגם נעזרתי במורות פרטיות". את שורשיה בעיר ניצלה רומי כדי ליצור קשר מחוי דש עם חברות הילדות שלה. "בזכותן הכרתי חברות וחברים חדשים ובחופש גם עבדתי, השלמתי פערים לימודיים וביליתי". למרות הגעגועים לקיבוץ ולחברים שעברו למוקדי הפינוי, למשפחת דודאי אין כרגע כוונה לשוב לקיי בוץ. "הכוונה היא להישאר בנתניה, והכל תלוי בהתי פתחויות הביטחוניות". ההתרגשות לקראת פתיחת שנת הלימודים בעיצומה: "מרגש לפתוח שנת לימודים חדשה בבית ספר חדש, במקום מגורים חדש, בסביבה שלא הכרתי כמחצית משנות חיי", היא מודה. "קצת עצוב לי שזה לא קורה עם החברים שלי מתיכון 'נופי הבשור' במועצה האזוי רית אשכול, שאיתם למדתי שמונה שנים. באשכול זה היה הרבה יותר אינטימי. פה יש הרבה יותר תלמידים ולפעמים יש תחושה שהולכים לאיבוד. מדובר בדרך חדשה ובהתחלה חדשה, אבל אין הרבה ברירות. הני סיבות מכתיבות לנו את המציאות הזו". מאיר - עודד בר רומי דודאי: "לא פשוט להיכנס שוב למסגרת לימודית ולסגור פערים של חודשים. המורים סייעו לי וגם מורות פרטיות"

יעקב-כהן. "לא השלמתי את | " כל החומר צילום: ריאן

בוכריס. "ירושלים חיכתה צילום: פרטי | " לנו

שיעור בהסתגלות

מקריית שמונה להרצליה: "אני חושש מבחינה לימודית" י � ) למד עד לתחילת המלחמה בת 16( דביר יעקב-כה ן כון דנציגר בקריית שמונה. הוא פונה עם משפחתו למי ו � בספטמבר יתחיל את שנת הלימ 1 לון בהרצליה, וב - דים בתיכון ראשונים בעיר. "יש איתנו מפונים נוספים וכבר הפכנו למשפחה אחת גדולה", הוא אומר. "אמנם זה לא הבית אבל התחלנו להתמקם ולמצוא דרכים כדי שזה ירגיש קצת כמו הבית". בתחילה למד דביר בבית הספר של המפונים בתל אביב. "אחרי שבועיים הבנתי שזה לא בשבילי ועברתי לתיי כון ראשונים במרכז הרצליה. בהתחלה לא היו לי חברים, הייתי התלמיד המפונה היחיד בכיתה והרגשתי מאחור חברתית ולימודית, לא שייך. עברתי תהליך ארוך, ניי סיתי למצוא את הסביבה שלי ולהתקדם בחומר, וזה היה כמו מרוץ. רק לקראת סוף השנה הצלחתי למצוא את המי קום שלי. החברים התנהגו אליי יפה והזמינו אותי לשבת ביחד. הרגשתי חלק מהם וזה עבד מצוין. יש לי עכשיו הרבה חברים בהרצליה והסביבה ואני לא מרגיש לבד". בשנה הקרובה הוא ילמד עם החברים שהספיק להכיר ואין לו ספק שהשנה הזאת תהיה הרבה יותר טובה. "יהיה לי יותר ביטחון עצמי, יש שלושה מפונים שמצטרפים אליי ואני בטוח שיהיה יותר טוב. מבחינה לימודית אני מאוד חושש. עדיין לא סיימתי להשלים את כל החומר ואני צריך לסדר את הזמן ולהשקיע. יש פה חבר'ה מפוי נים שהרבה יותר קשה להם ממני, ואני אומר תודה על זה שאני פה ושהצלחתי להתמקם". על ההבדל בין שתי הערים אומר דביר: "קריית שמונה זו עיר שקטה וקטנה. כולם מכירים את כולם וכולם אוהבים את כולם. אתה יכול ללכת חמש דקות ברגל ולהיפגש עם כל החברים שלך. פה זו עיר ממש גדולה, לקח לי זמן להתרגל לזה. אמנם יש פה יותר נגישות לדברים שלא היו לי בצפון, אבל יש הבדל גדול". רוצה לחזור לכיתה הקודמת? "לא רע לי עכשיו בכלל אבל הייתי רוצה לחזור. אני מתגעגע למפגשים עם החברים, לצעידות, ליציאות. אמנם יש יתרונות - אני גר ליד הים, הכל זמין ונגיש, 20 יש המון אפשרויות חדשות, הערים הגדולות במרחק דקות ממני ויש לי פה כל מה שאני צריך, אבל אני עדיין לא מרגיש בבית". דניאל דדון

משלומי לירושלים: "מתגעגעת לצפון אבל אנו לא לבד"

תתחיל בעוד יומיים את לימודיה שילת בוכריס בכיתה ח' בירושלים. לפני כעשרה חודשים פונתה מביתה בשלומי שעל גבול הלבנון למלון דן בוי טיק בבירה, ואת מקום אולפנת הראל בנהריה תפס אורט גבעת רם. "לפני הפינוי שרתי בלהקת 'קוי לות נהריה', ועכשיו הוריי בודקים אפשרות להי כניס אותי לבית הספר לאמנויות בירושלים כדי שאמשיך להתפתח ולצמוח בתחום השירה", היא מספרת. "גם נרשמתי ללהקת 'הצוללת הצהובה' ובתחילת השנה אתחיל בעזרת השם". במלון, מספרת בוכריס, דואגים לאורך כל החודי שים הללו לכל צרכי המפונים, וכך גם לגבי ילי קוטים וכל הציוד הדרוש לפתיחת שנת הלימודים. בשנה הקרובה ילמדו איתה תלמידים נוספים משי לומי, שאת חלקם הכירה בירושלים אחרי הפינוי, וכמובן הירושלמים שאליהם התחברה. "אני מרי גישה שירושלים חיכתה לנו", היא מספרת. "אנחנו מאוד אוהבים את ירושלים ומצאנו פה את מקומנו, כל אחד בתחומו. יש פה אנשים חמים עם אהבת ישראל אמיתית, קהילות מדהימות שלא נותנות לנו לרגע להרגיש לבד וגם עיריית ירושלים דואגת לנו ולכל המפונים". מתגעגעת הביתה? "אני מאוד מתגעגעת לצפון ולחברים שלי ורוצה לחזור למיטה שלי, לחדר שלי, לבית הגדול והיפה שלנו, למכון הכושר של שלומי, אבל הוריי לימדו אותי שהיכן שארגיש שלווה ובטוחה, שם זה הבית. אמנם במלון אני ישנה בסלון, אין לי חדר, אין לי פרטיות ואני לא יכולה להזמין חברים כמו שיכוי לתי בשלומי, אבל למזלנו קיבלנו חדר עם מטבח שממש מרגיש בית". לבית הספר בוכריס פחות מתגעגעת, וגם מצליי חה לראות יתרונות במצב. "לא אהבתי את בית הספר והיום החיים הרבה יותר טובים. יש לי חבי רים, צחוקים, קהילה, ובסוף זאת חוויה. אנחנו לא לבד, ויש משהו מאוד כיפי בזה שכל היום אני עם חברים, וזה העיקר: שכולנו ביחד". מירב שלמה-מלמד

דביר יעקב-כהן: "יש פה חבר'ה מפונים שהרבה יותר קשה להם ממני, ואני אומר תודה על זה שאני פה ושהצלחתי להתמקם"

שילת בוכריס: "אני ישנה בסלון, אין לי פרטיות ואני לא יכולה להזמין חברים כמו בשלומי. למזלנו קיבלנו חדר עם מטבח שממש מרגיש בית"

דודאי. "באשכול זה היה הרבה | " יותר אינטימי צילום: פרטי

38

30.8.2024 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום