אשקלון דרום 27.09.24

זירת הטבח. "ראינו מראות קשים" צילום: יובל חן |

"בשבועות הראשונים היינו מלכה: בתוך עננה שחורה של אבל ועברנו מהלוויה להלוויה. הרגשתי צורך לתרום כדי להיטען שוב באנרגיות"

לעבוד פחות", מספרת קונובלוב. "אנשים בריאים בנפשם לא מצליחים להבין איך ב � שעות. מ 12 כדור אחד משתק אותי ל חינתם אני בסדר כי לא רואים פיסית את הפגיעה שלי אבל בפועל אני לא יכולה לקום מהמיטה ואין לי עם מי לדבר". מה צריך לקרות לדעתך כדי שתמצאי שוב את השמחה? "הלוואי והייתי יודעת, שנה עברה ואני מרגישה שהפצע לא יגליד לעולם. אולי ביום שאדע לקבל ולחבק את הטראומה אצליח גם להשתחרר ממנה". לפני מספר חודשים השתתפה קונוב בלוב בפודקאסט "בלוז פסיכדלי" שיזם והפיק מרכז הצעירים "כיוונים" במטרה לתעד את הזוועות שחוו שורדי הנובה ולהשמיע את קולם. מלכה שראיינה את קונובלוב וצעירים נוספים מאמינה שהפרויקט הוא חלק מתהליך ההחלמה שלהם. "הם קיבלו במה לספר את הסיפור שלהם בלי שיפוטיות ובאווירה תומכת", היא אומרת. "זה פרויקט מדהים שנתן לנו להבין מה באמת קרה שם מנקודת מבטם של השורדים". מלכה מספרת כי האסון בנובה השפיע מאוד על משפחתה. "הרבה חברים של בתי אבישג נרצחו במסיבה", היא אומרת. "בשבועות הראשונים היינו בתוך עננה שחורה של אבל ועברנו מהלוויה להלב וויה. למזלי אבישג התחילה לשמור שבת זמן קצר לפני המסיבה ונשארה בבית". הפרויקט ב"כיוונים" נולד לדבריה מתוך צורך אמיתי לתרום ולסייע בכל דרך. "אחרי השבעה באוקטובר הייתי מרוקנת ניתוק רגשי והתמכרויות

עם החיילים. "גם אחרי שירו עלינו לא עיכלנו את גודל האירוע", היא אומרת. "חשבנו שמדובר בתקרית נקודתית, אבל אז התחילו להגיע פצועים וגופות ובקיב בוץ הסמוך התנהלו קרבות קשים מול המחבלים". את השעות הארוכות במוצב העבירה קונובלוב לצדו של לוחם גולב ני נועם בן שלוש שנפצע קשה כשהגן בגופו על חברי הקיבוץ. "הוא חטף כדור בצוואר וברגל שלאחר מכן נכרתה", היא מספרת. "החיילים במוצב ניסו לטפל בו ונסיה ואני דאגנו שהוא לא יירדם. ראינו מראות לא פשוטים של הרוגים וחיילים מדממים כשגם אנחנו פצועים". "כשאני לבד הכל חוזר" רק אחרי עשר שעות הגיע החילוץ והם נלקחו לבית חולים סורוקה בבאר שבע. שלוש מאצבעות ידו של יונתן נכרתו, חברתה בריקר חטפה כדור בכתף וקונוב בלוב נשרטה בגב מרסיסים. היא אושפב זה למשך הלילה ושוחררה ביום ראשון בבוקר. "קיבלתי טיפול רפואי ולמחרת חזרתי הביתה לאשדוד", היא אומרת. ההורים בטח היו מוטרפים מדאגה. "ההורים שלי לא ידעו באותו בוקר מה קורה איתי. כשאמא שלי התקשרה היא שמעה צרחות ויריות ברקע ואז השיחה התנתקה. רק בצהריים חודש הקשר והרב געתי אותם שאני בסדר ונמצאת בחיים". איך היתה החזרה הביתה? "הייתי בתקופה אישית לא טובה. עבב רתי לגור אצל חברה למשך ארבעה חוב דשים ולאחר מכן חזרתי לבית. החברות עוזרות לי להסיט קצת את המחשבות, כשאני לבד הכל חוזר אליי". קונובלוב לא התכוונה להתגייס אחרי

קונובלוב: "הייתי הרבה יותר חברותית ושמחה, עכשיו אני אדם אחר לגמרי"

המכונית בה נהגו קונובלוב וחבריה. ספגה פגיעה

וירדתי מזה. פניתי לקב"ן והייתי מטופב ' במשך חודשיים. לאחר מכן 2 לת ב'רם שובצתי מחדש כנהגת בבסיס ג'וליס". המסגרת הצבאית נותנת לה תחושה מסוימת של יציבות וביטחון. "הצבא איכשהו מחזיק אותי", היא אומרת. "אני נוהגת אבל לא יותר מדי ויכולה לאזן בין העבודה למצב הרגשי שלי". המלחמה העלתה אמנם את המודעות של המערכת לנפגעי פוסט טראומה, אבל לחלק מחב בריה בבסיס היה קצת יותר קשה להכיל אותה. "בהתחלה זלזלו במה שאני עוברת ואמרו שאני מנסה לנצל את המצב כדי

התיכון - היא הוציאה פטור מצה"ל והיתה בתהליך לקבלת ויזת עבודה בהולנד. אחרי האסון התהפכה תפיסת עולמה והיא נאבקה כדי לעלות על המדים הירוקים. בדצמבר התגייסה עם כוונה 27 ב מלאה לעשות שירות משמעותי, אבל הטראומה שהיתה עד כה על "מיוט" עלתה ממעמקים והציפה את הנפש. "רציתי לתרום למדינה ולהיות קרובה לחברים", היא מספרת. "הייתי אמוב רה לעבור קורס של מדריכות משואה (מערכת בקרה דיגיטלית - א.ל) ולשרת בעזה אבל פתאום התחילו התקפי החרדה

ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום ˆ 27.9.2024 37