אשקלון דרום 28.6.24

הגרפיטי שמספר צילום: | הכל אלעד מזמר

התלמידים מספרים: באוקטובר שלי 7– ה :1' הילה, ה "אמא שמה שולחן וכיסאות מול הדלת"

:1' ורד, ו "החזקתי כלי הגנה ביד"

הייתי בבית, הייתי ערה עוד 7.10 ב לפני שהתחילו האזעקות. כשהתחילו האזעקות ממש רעדתי ופחדתי וגם הכלב שלי פחד, אז ליטפתי וחיבקתי אותו. אמא שלי הדליקה טלוויזיה וצפינו בחד־ שות שם נאמר שיש חדירת מחבלים. היא התחילה לסגור את כל החלונות ולחסום אותם בעזרת מזרנים ודברים כבדים כדי שהמחבלים לא יוכלו לפתוח אותם. באותו הבוקר דוד שלי, שלא ידע ממה שקורה, יצא לסיבוב בעיר ונרצח על ידי המחבלים. אבא שלי גילה את זה דרך הילדים של דוד שלי שגרו איתו והלכו לחפש אותו לאחר שהבינו את המצב. כולם היו בהלם ואמא שלי בכתה המון. גם אני בכיתי, הרגשתי לא בטוחה, כאב לי נורא, לא הבנתי מה קורה, איך יכול להיות שדבר כזה קורה במדינה שלנו. כעסתי מאוד על המחבלים שפגעו במ־ קום הבטוח שלי, בבית שלי, בעיר שלי, במדינה שלי. היינו בממ"ד כל היום, רק אבא שלי יצא מדי פעם לבדוק מה קורה כי לא היתה לנו קליטה. ההורים שלי הורידו את המיטות מחדרי השינה וישנו כולם ביחד בממ"ד - אני, שני האחים שלי, ההורים והכלב שלי. היה מאוד צפוף והכלב שלי לא יצא מהממ"ד ורעד בלי סוף, הוא לא אכל ולא יכל להתפנות. עברו לי המון מחשבות בראש על מה אני אעשה אם המחבלים יגיעו גם אלינו, איפה אני אתחבא, ואיך אלחם בהם. באותו הזמן שהתחבאנו בבית דוד שלי נלחם במחבלים ליד כפר עזה. ההורים שלי ניסו להתקשר אליו כדי להגיד לו שיבוא להגן עלינו אבל הוא לא היה זמין. חשבנו שקרה לו משהו ודרך אחותו גילינו שהוא נפצע ברגל. אמא שלי רצתה לצאת למיון, אבל אבא שלי הזהיר אותה שזה מסוכן לצאת, אז היא נשארה. ביום שלישי בבוקר המשפחה הבינה שאי אפשר להמשיך לסבול את המצב ושצריך להתפנות, ואז הגיעו ג'יפים של הצבא. יצאנו בלי כלום, רק הבגדים שעלינו. אני הספקתי לקחת כלי להגנה עצמית וכל הדרך החזקתי אותו חזק, ממש חששתי כל הנסיעה. כשהגענו לאילת עדיין הייתי דרוכה, לא הצלחתי להשתחרר מתחושת הפחד וחוסר הביטחון. הרגשתי לא בטוחה גם באילת. עברנו שני מלונות בגלל שנורא פחדתי, ובשלב מסוים אמרתי לאמא שלי שאני לא מוכנה להישאר יותר באילת ועבר־ נו לתל אביב. שם הרגשתי יותר בטוחה, במיוחד אחרי שהגיעו החיילים עם הנשק. מה שעזר לי להתמודד עם התקופה הקשה הזו היה הכלב שלי סטפן והשמיכה שלי שעוברת מדור לדור. למדתי בעקבות מה שקרה להיות זהירה יותר, מתוחכמת יותר, ואת חשיבות המ־ שפחה. אני מנסה כמה שאפשר כל יום מחדש להתמקד באור ובמה שיש לי, בח־ ברים, במשפחה, בכלב שלי.

אני רוצה לספר לכם על השבת השחורה שהיתה לי. טוב, אז אני קמתי בבוקר בגלל אזעקת צבע אדום. קמתי ישר בבהלה ואחרי שעתיים אני ואח שלי התחבאנו בתוך הארון ואמא שלנו מתחת למיטה. לאחר שעה אני עברתי גם מתחת למיטה וזה לא היה קל. היו לנו מחבלים בתוך הבניין. אמא שלי שמה את שולחן פינת האוכל ואת הכיסאות מול הדלת. אבא שלי לא היה בבית, הוא עזר לחיילים מחמש בבוקר עד שמונה בערב וזה ממש הפחיד אותי. יום אחרי החלטנו לברוח משדרות לירושלים ומשם לנתניה ומשם לתל אביב. חמישה חודשים לא היינו בבית, ורק אז חזרנו לשדרות. בתל אביב הכרתי בית ספר חדש עם ילדים חדשים. לאחר חמישה חודשים חזרתי לבית הספר שלי, לבית שלי ול־ חיים שלי. מדי פעם בשישי-שבת הלכנו מהמלון לבקר בשד־ רות. וזהו, ככה השבת השחורה נהפכה לשבת לבנה.

:3' אורי, ד "שלא יהיו עוד מלחמות" המלחמה תפסה אותי בבית, שמעתי אזעקות בשש וחצי בבוקר, אני והמשפחה שלי: אמא, אבא, יהב, יגל, אני ועומרי רצנו לממ"ד. הרגשתי פחד כשהיו הרבה אזעקות ופחדתי שה־ מחבלים יכנסו אליי הביתה. שמעתי שהם היו בסופר דהן וב־ ווילות שמאחורי הבית שלי, שמענו משם יריות. רצתי לממ"ד עם ההורים שלי והאחים שלי. ההורים שלי שמו מזרנים ואני ואח שלי ישנו. לאחר שלושה ימים עזבנו את שדרות. העבודה של אמא שלי פינתה אותנו לים המלח, למלון וורט לשלושה ימים והעירייה המשיכה לשלם לנו את המלון. הייתי במסגרת חינוכית במלון רויאל בים המלח. לאחר תקופה עזבנו את ים המלח ואמא שלי רשמה אותי לבית ספר בארי בבאר שבע. כשחזרתי לשדרות הרגשתי מאוד שמח כי זה הבית שלי. אני , לו יכולתי 7.10 מצפה שבעתיד לא יהיו יותר אזעקות כמו ב לבקש שלא יקרה מה שקרה עם החטופים והמשטרה שלנו בש־ דרות. הייתי מבקש שלא יהיו יותר מלחמות.

:1' נועה, ה "אבא הניח סכינים בכניסה" התעוררנו ליום של אזעקות. כל המשפחה נכנסה לממ"ד ואבא שלי הניח סכינים בכניסה לדלת של הבית. הבנו שיש מחב־ לים ולא יכולנו לצאת מהבית. שמעתי את המחבלים מדברים ערבית. בנוסף שמענו יריות והבית רעד. אבא שלי רצה לצאת החוצה בשביל שהמחבלים יתעסקו איתו ולא איתנו, אבל אמרנו לו שייכנס לבית ולא ייצא. עבר יום ושאלנו את אחותו של גיסי אם אנחנו יכולים לבוא לדירות שלהם באילת והם הסכימו. אחרי שבועיים בדירות החלטנו שאנחנו עוברים למלון והכרנו שם הרבה אנשים חדשים. אחרי שהכרנו את כולם עברנו באילת חוויות ביחד ואפילו הלכנו לקניון. בנוסף נרשמנו לבית ספר ונ־ שארנו שם כארבעה חודשים. לקראת הסוף אנחנו כל סוף שבוע היינו הולכים לבית בשדרות לראות אם מוגן שם. כשראינו שכן אז כולם התחילו לחזור לבתים שלהם.

6

28.6.2024 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום