שרון 05.08.22

הסרט: "מקומות אליהם אני הולכת" הסרט של שחר קצנשטיין, במאית, תסריטאית ומפיקת סרטים, מעלה שאלות נוקבות לגבי מהם יחסי מין בהסכ ־ מה לעומת ניצול וכפיית מין באופן מניפולטיבי. הוא מתרחש בערד הדרומית ונפתח בשמועה על נמר שמסתובב במדבר. אביגיל, גיבורת הסרט (בגילומה של השחקנית אמור חדריה), יוצאת עם ארבעה נערים מה ־ שכונה כדי לחפש את הנמר המדובר, ביניהם נמצא ידיד קרוב שלה ובחור נוסף שהיא נמצאת איתו בקשר אינטימי. בשלב מסוים הנערים משתכרים ואביגיל מוצאת עצמה כששניים מהנערים, עומר הבחור שאיתו היא בקשר אינ ־ טימי וחבר שלו, שוכבים איתה, אחד אחרי השני. הסרט זכה בשלושה פרסים: פרס הסרט הטוב, פרס הבי ־ מוי ופרס השחקנית והוקרן בפסטיבלים רבים בעולם בי ־ short ניהם פסטיבל ירושלים, פסטיבל קאן במסגרת ה , הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים film corner בת"א וממשיך את מסעו בעולם. כיום עובדת שחר על פיתוח סרט עלילתי באורך מלא המבוסס על הסרט הקצר, אותו היא כותבת ומביימת. ¿

שחר קצנשטיין. "מה הם גבולות האסור והמותר ומתי, לא רק לפי החוק היבש, אונס הוא אונס"

ולהבין לראשונה שאולי אני לא אשמה בכלל, שאני הקורבן בכל הסיפור הזה". איזה מסר את רוצה להעביר? "אם יש מסר אחד שאני רוצה להעביר באמצעות הסרט והכתבה שמיועד להורים ובני נוער בעיקר, ושמוקרן בחטיבות וב ־ תיכונים וזכה בפרסים רבים כולל בפסי ־ טבל קאן, זה להעלות את המודעות אצל בני הנוער לשאול את השאלות הקשות, לבחון ולהבין בעצמם, מה הם גבולות האסור והמותר, מתי, לא רק לפי החוק היבש, אונס הוא אונס, שזה יבוא מהם, מתוכם. אני רואה במפגשים שאני עור ־ כת אחרי ההקרנה עם בני נוער שזה חודר אליהם, יש כאלו שמגיעים אליי אפילו שבועות אחרי שראו את הסרט ואומרים לי שזה עדיין מנקר בהם. אם זה כך, אז לא מדובר רק בסגירת מעגל אישי שלי, אלא בתרומה קטנה למאבק בתופעה שלצערי אנחנו שומעים עליה חדשות לבקרים, ואם נערה אחת או נער אחד, יפנימו בת ־ חילת דרכם את זה ולא יגרמו עוול בע ־ תיד לעצמם או לזולת עשיתי את שלי". תהליך הריפוי וההחלמה של שחר קיבל תפנית מרגשת עת לראשונה החלה במערכת זוגית דווקא על סט הצילומים. רוברט דימיטרוב, שהכיר את שחר עוד בזמן לימודיהם בסמינר הקיבוצים, הצטרף כעורך הסרט ובז ־ מן הצילומים התוודעו השניים, דווקא בסיטואציות הקשות, ניחמו אחד את השניה, והפכו לבני זוג. היום, הם מתגו ־ ררים יחד בישוב נירית ("הוא היגר אליי לישוב", היא צוחקת) ושחר מודה בקול גדול: "כן, אני מאושרת היום". ¿

תהיה לי שום תקנה. הייתי יחסית בגיל צעיר, תחושות האשמה תמיד ריחפו מעל והיו כמו מועקה שהפכה לחלק ממני, אבל אמרתי שאני חייבת להתנהל בחיים. נכון, הרגשתי שאני לא שווה, הייתי חסרת בטחון עצמי, הייתי שבר כלי, אבל התחלתי להדביק רסיס אחרי רסיס, ואני חושבת היום שלימודי הקולנוע אליהם נרשמתי בסמינר הקיבוצים, הם אלו שה ־ תחילו תהליך קשה מאוד שנמשך מספר שנים, שהביאו אותי למה שאני היום". מאחורי המצלמה הלימודים בקולנוע חשפו את שחר לעולם שלא הכירה, היא הוקסמה ממנו, והחליטה להשתמש בו להתמודדות עם הטראומה האישית שלה: "החלטתי לה ־ פיק סרט קצר (ראו מסגרת א.א) שיעסוק בנושא החשוף והמודחק שלי. שייגע בדיוק בגבול שבין אסור ומותר, בגבול שכאילו נראה לנו אפור, כי לא מדובר באנס הקלאסי האימתני, שכולנו הכר ־ נו בעבר שאורב בסמטה ומשחר לטרף. אלא בטורפים די רגילים, שאולי אפי ־ לו נראים טוב, אולי הם בכלל אמידים, ואולי הם גם ידידים טובים, שברגע אחד הגבול אצלם מטשטש, כי הם חושבים שכשבחורה אומרת לא, אולי זה הכי כן, כי מי יסרב להם, ואם היא שתויה, איזו חשיבות יש לאמירות שלה בדיוק. הסרט למעשה היה סגירת מעגל עבורי, הוא נתן לי בעיטה הגונה בבטן, במקומות הכי חשופים ואינטימיים, והכריח אותי להסתכל אל עין הסערה ממנה ברחתי

האחורי של הרכב ונוסעות להביא אותי הביתה. אני זוכרת גם את הרגע שהרכב נעצר ואני יורדת להקיא את נשמתי. גם חברותיי לא הבינו בדיוק מה קרה, אבל הבינו שמשהו כאן שונה, שזה לא בחורה ששתתה קצת יותר מדיי, הם שלחו הוד ־ עה לאמא שלי, ואמרו לה 'ששחר נראית לא טוב, וזה כנראה משהו לא מוסבר'. אני זוכרת את הדאגה של אמא שלי כשראתה אותי, ואני זוכרת שהובילו אותי לבית החולים מאיר. הם חשדו כנראה שאולי . " מדובר כאן בתקיפה מינית השאלות הקשות קצנשטיין הגיעה לבית החולים: "ב'מאיר' תחקרו אותי, הרגשתי לא נעים, הרגשתי כאילו אני אשמה, שאלו אותי שאלות כמו 'למה שתית מכוס גלויה?' ועוד כל מיני שאלות שבאותן רגעים עשו לי לא נעים, כאילו אני צריכה להסביר למה הבאתי את עצמי למצב כזה. בבית החולים לא היה אז ) המיועד 4 חדר אקוטי (חדר מספר לתיעוד וטיפול במי שהותקפו מינית ושלחו אותי לוולפסון. גם שם הרג ־ שתי לא נעים ואחרי הבדיקות הבינו שעברתי תקיפה מינית חמורה. השא ־ לות גרמו לי למועקה, התחילה לחלחל אצלי הרגשה שאני אשמה בכול, שאני הגורמת לכל ההמולה סביבי, כשהמ ־ שטרה הגיעה והתחילו התשאולים, זה היה נורא אפילו יותר. הייתה הרגשה שאף אחד לא מאמין לי, שאיך אני לא זוכרת כלום, ואפילו לא מי התוקף או

התוקפים, ובהעידר תוקפים, אז אין קו ־ רבן. ואם אין קורבן אז מה שחר קצנש ־ טיין מבלבלת לנו את המוח עם הבילוי המקולקל שלה. "היום במבט לאחור אני יודעת שלא קיבלתי את המעטפת המקצועית שתל ־ ווה אותי בתקופה ההיא, המשפחה תמכה בוודאי, אבל הסביבה לא. התכנסתי בתוך עצמי. חוויתי דיכאון חמור, הרח ־ קתי את עצמי מכל מי שיקר לי. בחלוף כמה חודשים הודיעו לי שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור, ושאלו אותי אם אני רוצה לבוא לאסוף את הממצאים, שהיו למעשה התחתונים שלי מאותו הערב. נוצר בי חוסר אמון בחברה וב ־ מוסדות שהיו אמורים לעזור לי ולהגן עליי, וגם בגברים. התנזרתי מכל מגע, לא רציתי להסתכל עליהם אפילו, הייתי במצב שבו אני נמצאת במנהרה חשוכה וממשיכה לחפור לתוך החושך שבה. לא ראיתי שום אור, אפילו לא זיק". כשהיא אכולת אשמה, מתנזרת מס ־ ביבתה, שחר החליטה לאסוף את עצמה בידים: "הגעתי לנקודה שבה הבנתי שאם אני ממשיכה בדרך שבה אני הולכת, לא "לא מדובר באנס הקלאסי שאורב בסמטה ומשחר לטרף. אלא בטורפים די רגילים, שאולי אפילו נראים טוב, ואולי הם גם ידידים טובים"

"הייתה הרגשה

שאף אחד לא מאמין לי, שאיך אני לא זוכרת כלום, ואפילו לא מי התוקף או התוקפים, ובהעידר תוקפים, אז אין קורבן. ואם אין קורבן אז מה שחר קצנשטיין מבלבלת לנו את המוח עם הבילוי המקולקל שלה"

אין להעתיק, להפיץ, לשכפל, לצלם, לתרגם, לאחסן במאגרי מידע, לשדר בדרך כלשהי (בכתב, בדפוס או © במדיה אחרת)–ובכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר–חלק כלשהו של העיתון (לרבות טקסט, איורים, צילומים, תמונות, מפות, גרפיקה), הן בגירסה טקסטואלית והן בדפים מעוצבים, לרבות באמצעות הקלטה והקלדה, ללא אישור מפורש בכתב מהמוציאה לאור, ידיעות תקשורת בע"מ

ידיעות תקשורת בע"מ מו"ל: ליאת שרון / מנכ"לית: סיגל רגב עורכת ראשית: דפוס ידיעות אחרונות בע"מ הדפסה: 03-6898430 / ראשון לציון 1 / מערכת: נח מוזס "ידיעות השרון"

7

ידיעות השרון ˆ 5.8.2022