טבריה קרית שמונה 08.12.23

מדינה במלחמה

"חשוב לי שהוא לא ידאג מה קורה בבית" צופיה דרי נשואה לנתי ולהם שלושה ילדים. בימים אלה נמצא נתי, טנקיסט, בתוך רצועת עזה. "אני דואגת לו מאוד", מספרת צופיה, "לפעמים יש לי מחשבות שזה יכול להיות ממש מסוכן ולפעמים אני יותר מאמינה שיהיה בסדר". עד כמה את מתגעגעת אליו? "הוא חזר השבוע וזה היה ממש כיף. הזמן הכי ארוך שהוא לא היה בבית ברצף זה היה שבועיים וחצי שהוא היה בגבול הצ־ פון ועוד שבוע שלם שהוא היה בעזה בלי טלפון ובלי שום תקשורת בינינו. אנח־ נו מתגעגעים מאוד. אנחנו נשואים כבר שנה וזה נראה כאילו מתרגלים וחיים 12 והכל כרגיל, אבל פתאום שהוא נלקח ככה למילואים ואנחנו לא יכולים להיפגש ולא לדבר, זה מחזיר אותנו לתקופה של הח־ ברות ושל הגעגועים שאי אפשר להס־ ביר אותם במילים. הצד הטכני הוא יותר פשוט. ההתמודדות הנפשית לבד לאורך זמן היא זאת ששוחקת. אני רגילה להסת־ דר לבד, בעלי עצמאי ועובד המון שעות מחוץ לבית, אבל תמיד הייתי רגילה שא־ נחנו מתראים בבקרים לשבת, לדבר ולה־ תייעץ. עכשיו הוא מחוץ ללופ לחלוטין. בשבוע שהוא היה בעזה בלי טלפון, לא

טבריה

הנשים בעורף

הייתי יכולה לדעת אפילו שהוא בסדר וזה היה מאוד קשה. ההתפרקות מגיעה דווקא כשהוא מגיע הביתה. כשהוא שם אז אני איכשהו חזקה ומסתדרת ואז כשהוא מגיע הביתה כל הבכי וכל התסכול פתאום מש־ תחררים כי יש מי שיתפוס". איך את מחזקת אותו כשהוא שם? "אני משתדלת לשלוח לו תמונות חמו־ דות של הילדים, לספר לו דברים מרגשים או משמחים כמו שהילד שלנו בכיתה א' התחיל לקרוא ועל דברים מוצלחים שהיו לנו ולהגיד לו שאני מסתדרת. חשוב לי שהוא לא ידאג מה קורה בבית. לפחות בקטע הזה הוא יכול להיות בראש שקט". איך את מסתדרת לבד? "זה מורכב. אני עובדת כמורה לקונדי־ טוריה בגולן והם ממש מדהימים, מכילים ובאו לקראתי מבחינת השעות כדי שאני אוכל להוציא את הילדים מבית הספר. הם גם גמישים איתי אם אני צריכה להיעדר ובכל דבר שאני צריכה הם באים לקראתי. אמא שלי גרה מתחתיי והיא עוזרת. גם חברים וחברות עוזרים לי כשאני צרי־ כה. גם אנחנו עוזרים לאחרים וזה הדדי. למרות כל הקושי אני גאה מאוד בתפקיד ומרגישה שיש לנו שליחות ושאנחנו חלק ממשהו גדול. כל הקושי שווה אם נחסל את האויבים שלנו".

"למרות כל הקושי אני גאה מאוד בתפקיד ומרגישה שיש לנו שליחות ושאנחנו חלק ממשהו גדול. כל הקושי שווה אם נחסל את האויבים שלנו"

"בתקופה כזו אני מסתכלת על הדברים אחרת"

צפת

רגילים. יש לנו מטרה. אין לנו מדינה אחרת והמל־ חמה הזאת היא על קיומנו. אנחנו מאחוריו ונותנים לו את כל הגב שיש. עם כל הקושי והגעגוע המטורף אני מנסה להיכנס לפרופורציות". למה את הכי מתגעגעת? "לדברים הקטנים: לשבת יחד בערב, לקחת את הילדים לבית הספר. בתקופה כזו אני מסתכלת על הדברים אחרת ואני מחפשת את הדברים הקטנים היפים והפשוטים ולא מעבר". איך את מחזקת אותו? "אני שולחת לו מלא פינוקים ועוגות ודברים טו־ בים. לא מזמן לקחנו יוזמה אני ועוד כמה חברים והעלינו לבעלי ולחיילים קוסקוס ודברים טובים לבסיס. הילדים שולחים לו מלא ציורים. הכי כיף שהוא מגיע לבית אחרי תקופה ארוכה: החיבוק, המדים, התחושה, הילדים, כל הדבר המטורף הזה שקיים בלא מעט בתים בישראל היום. אני לא אדם כזה רגיש, אבל זה גורם להתפרצות של רגשות".

אלינור עזריאלי, בעלת עסק עצמאי, נשואה למי־ של והם הורים לשלושה ילדים. מאז פרוץ המלחמה נמצא בעלה במילואים בגזרה הצפונית ברמת הגו־ לן. "הזמן שאנחנו רואים אותו משתנה: בזמן הפסקת האש ראינו אותו יותר, אבל היו שבועיים ושלושה שלא ראינו אותו. גם כשהוא מגיע זה בדרך כלל בלילות לביקור קצר של כמה שעות. זה קשוח". עד כמה את חוששת ודואגת לשלומו? "מאוד. מספיק שאומרים שיש איזושהי היתקלות או לחימה על הגדר, והראש מייד במחשבות ודאגות שהכול בסדר אתו. במקביל, אנחנו בעצמנו גרים בצפון, אז אנחנו גם מאוימים. לפעמים בצפת יש אזעקות ורקטות אז החששות משולבים". איך את מסתדרת לבד עם כל מטלות הבית וגי־ דול הילדים? "זה קשה משמעותית. פתאום אין את החלוקה בינינו בבית ואני עושה הכל. אני גם עצמאית וזה מוסיף לקושי. אבל אני יודעת שאלו לא מילואים

"פתאום אין את החלוקה בינינו בבית ואני עושה הכל. אני גם עצמאית וזה מוסיף לקושי. אבל אני יודעת שאלו לא מילואים רגילים"

15

ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 8.12.2023