טבריה קרית שמונה 29.03.24

החיים שאחרי התופת

6־ נהוראי סהר מטבריה הגיע בערב ה ‰ באוקטובר לפסטיבל נובה בעוטף עזה 7־ הוא שתה, רקד, חגג ואז הגיע הבוקר, ה באוקטובר: את האושר והשמחה החליפו צרחות ופחד ואת המוזיקה החליפו רעש חצי שנה אחרי ‰ טילים וקולות ירי מחבלים הוא מדבר לראשונה על ההתמודדות עם הטראומה ועל השינוי שעבר עם עצמו בעקבות מפגש עם הרב דב קוק

/ דניאל דדון /

מאז נהוראי סהר בן חצי שנה חלפה מטבריה ניצל מהטבח האכזרי בפסטיבל 21 ה־ נובה ליד קיבוץ רעים. החיים שהיו לו לפני הטראומה שעבר לא דומים לימים שעוברים עליו מאז אותו בוקר בשבת שמחת תורה. ההבנה כי חייו ניצלו או התחושה שכאילו נולד מחדש מלווים אותו בכל נשימה, דקה ודבר שהוא עושה - אם הגורל לא היה מאיר לו פנים באותן דקות ארוכות בהן מחבלי חמאס ירו לכל עבר, ברור לו היטב שגם התמונה שלו הייתה תלויה היום במיצג שמנציח את הנרצ־ חים בשטח הפסטיבל. תחושה רעה באוקטובר 5 חצי שנה אחורה. ביום חמישי ה־ הרגיש סהר תחושה מוזרה. משהו בתוכו ערער לו את החשק לנסוע לפסטיבל. "אחרי שכבר קניתי כרטיס אמרתי לשי, הידידה שהייתי צריך לנסוע איתה, שמשהו לא מרגיש לי נכון בגלל שזה יוצא בשמחת תורה", משחזר סהר, "כתבתי לה הודעה לפנות בוקר שאני לא מגיע, אבל היא שכנעה אותי. התלבטתי עוד קצת ואז אמרתי: 'יאללה, בסדר, אני נוסע', ארזתי תיק קטן ונסעתי לכיוונה לעמק חפר. במשך כל הנסיעה היו לי תחושות מבלבלות אם זה נכון או לא, משהו ישב לי על הלב. הגעתי אליה, אכלנו ארוחת שישי והתחלנו להתארגן. לקראת השעה תשע בערב קיבלנו הכוונה של מיקום המסיבה בהודעה, הסתכלנו בווייז וראינו שזה ליד עזה. משהו הרגיש לי מוזר, חשבתי שהמסיבה תהיה במדבר כי גם

הנובה הקודמת הייתה במדבר". באוקטובר, יצאו סהר 6 ביום שישי בערב, ה־ וידידתו יחד עם עוד ארבעה חברים לכיוון מי־ קום הפסטיבל ליד קיבוץ רעים בעוטף עזה. "נפגשנו בכניסה כל החברים. הכל הרגיש ממש טוב. כל ההתרגשות של לפני המסיבה, כל הפרפרים בבטן של ההתארגנות והפגישה לפני הרחבה. אני, שי ועוד שני חברים הגענו למסיבה גם כמתנדבים שעוזרים לאנשים במ־ צוקה נפשית, דואגים להסברה ולאיכות הס־ ביבה. עבדנו במשמרות. הקמנו את האוהלים ומה שצריך, התחלנו לשתות ויצאנו לרקוד. לפנות בוקר התחילה המשמרת שלי 4 בשעה ושל שי והתחלנו להסתובב בשטח ולבדוק 6 שהכול כשורה. באיזשהו שלב לקראת השעה וחצי, עוד לפני שהכריזו על צבע אדום וכיבו את המוזיקה והכל נעצר, שמעתי בומים שלא קשורים למוזיקה ולסאונד. הבנתי שמשהו לא בסדר. הרמתי את הראש לשמים וקלטתי טילים במרחק קטן ממני, ממש קרובים. ישר נכנסתי לאוהל, היו שם כמה חברים, התחלתי לצעוק ולהעיר אותם: 'קומו יש מלחמה, יש טילים', זה היה האינסטינקט הראשוני שלי". מה הרגשת באותו רגע? "הבנתי שיש פה משהו. לא נכנסתי לפאניקה אבל פעלנו במהירות, ואז כבר כיבו את המו־ זיקה, כרזו 'צבע אדום' וביקשו להתפנות מה־ שטח. היו נפילות של טילים בשטח שמסביבנו. התחלנו לקפל את הציוד שלנו וכל הזמן מסבי־ בנו יש פיצוצים. התחלנו ללכת רגלית לכיוון הרכב והעמסנו את הדברים. היינו עדיין שא־ ננים ואמרנו: 'אוקיי, זה צבע אדום ואנחנו בד־ רום, זה מאוד הגיוני', אז לא היינו ממש בלחץ".

בפקק של רכבים ואני קולט שהמחבלים מתק־ רבים לכיווננו. שמעתי את היריות הולכות ומ־ תקרבות וגם הבנתי שזה צרורות של קלצ'ניקוב ולא נשק ישראלי. לא חלף הרבה זמן וכדורים ממש שרקו מעל הראש שלנו ופגעו ברכבים שלידנו. ראינו את המחבלים כבר ממרחק של כמה עשרות מטרים ומיד הבנתי ש'זהו אנחנו ברכב לא נשארים' כי אם נעמוד שם זה הסוף של החיים שלנו. שי לא רצתה לרדת והתחלתי ממש לריב איתה, פשוט תפסתי אותה ויצאנו. "השארנו הכל ברכב והתחלנו לברוח לכיוון השדה", המשיך סהר לתאר את הבריחה לחיים, "כדורים שרקו מעל הראש שלנו ואנשים צרחו מפחד. הרגשנו שאנחנו בסרט אימה ופשוט רצנו על החיים שלנו. לא ידעתי מה קורה, אבל סמכתי על האינטואיציה שלי לא להישאר ברכב ופשוט לרוץ. אנחנו בשדה קמים ונופ־ לים, נשרטים וממשיכים הלאה. באיזשהו שלב נעצרנו והתחבאנו בשיחים. ואז טנדר מלא במחבלים עבר עשרות מטרים מאיתנו. אנשים שברחו כמונו צרחו שיורים עליהם. "באיזשהו שלב התחברנו לקבוצה של כמה עשרות צעירים שבראשה היה מאבטח או שוטר והוא צעק לנו פשוט לרוץ לכיוון מזרח, לכיוון השמש, שם זה בטוח", ממשיך סהר לש־ חזר, "המשכנו לרוץ תוך כדי שאנחנו רצים על החיים שלנו, אין לי מילה אחרת לתאר את זה. הבנתי שאם אנחנו עוצרים לרגע אנחנו מתים. שי כל פעם רצתה לעצור ולנוח ולא נתתי לה. אמרתי לה שחייבים להמשיך וזה היה אחרי לילה בלי שינה ובלי מים".

סרט אימה הכאוס התחיל ביציאה משטח הפסטיבל, אז הבין סהר כי המצב חמור ושיש גם חדירת מחבלים. "אני ושי התחלנו בנסיעה ואנחנו קולטים שהחניון מלא ברכבים והתנועה זוח־ , 232 לת. ברגע שעלינו מחניון העפר לכביש במקטע שבין קיבוץ בארי לקיבוץ רעים, קל־ טנו שמשהו לא בסדר. נסענו לכיוון דרום והוא היה כבר חסום. שמענו צרחות וראינו אנשים פצועים. הסתובבנו לכיוון השני, לכיוון צפון, וגם שם היה בלגן. פתאום שמענו יריות ומיד הבנו שזה לא רק אירוע של טילים, אבל עדיין לא קלטנו מה הסיטואציה. נתקענו איפשהו על הכביש בין בארי לרעים, אני והיא עם המוני רכבים, שפגעו אחד בשני. צעקו גם ברקע שיש חדירת מחבלים. עמדנו יחסית ליד המחסום שהקימה המשטרה וראינו כמה מאות מטרים מאיתנו מחבלים יורים לכיוון שלנו וכמה שו־ טרים שנלחמים בהם. הייתה פאניקה". למעשה הייתם בסיטואציה שחששתם לחיים שלכם. "בטח. ראינו את המחבלים עשרות מטרים מאיתנו. לא ידענו מה לעשות ורכבים כל הזמן נתקעים בנו. איפשהו אחד מאנשי האבטחה הכווין אותנו לרדת מהכביש ולנסוע לתוך הש־ דות. המשכנו עם עוד כמה רכבים בשטח הפתוח עם הבנה שאין מה לעשות שחייבים להמשיך לנסוע ואז פתאום שמענו יריות ממש קרוב אלינו. באיזשהו שלב נתקענו באמצע השטח

נפילת טיל בנתיב צילום: | הבריחה נהוראי סהר

"היינו שעות בלי מים, אנשים מסביבנו התעלפו, חלקם היו פצועים מפצעי ירי ובכל הזמן הזה יש טילים ונפילות לידינו"

14

29.3.2024 ˆ ידיעות טבריה, קרית שמונה