טבריה קרית שמונה 5.04.24

משפחת לבנון בהרכב מלא. בית שמח צילום: יהודה | לבנון

אני בחרתי לצחוק כי זו אפשרות הרבה יותר הגיונית בשבילי. כי בסוף אחרי השבר הזה אני אצטרך לקום ולהמשיך. אין לי את הפריבילגיה לנוח". איזה מסר חשוב לך להעביר למש־ פחות שמתמודדות עם סיטואציות דומות לשלך? "לכל אדם יש תיק שהוא נושא על גבו. אני לא מרגישה שאני מיוחדת מהשאר. אני מאמינה שגם בחורה שמחכה להינשא או אישה שמחכה לילד או כל אתגר אחר זה אתגר והוא משמעותי ומלווה את החיים. גם היום במלחמה יש המון אנשים שמתמודדים עם אובדן. אני מהמקום שלי הקטן מבינה חלקיק מהמושג אוב־ דן. כי לקבל את האבחנות על אוטיזם זה לקבל אובדנים קטנים של חלומות. אני לא משווה את זה בשום אופן להתמודדות אחרת שאנשים חווים. אני מרכינה את הראש לרגע ואומרת לעצמי זה האתגר שלי, הוא קשה מנשוא, לפעמים הוא לא אנושי ולא מתקבל על הדעת, אבל זה האתגר שלי ועכשיו את צריכה להרים את הראש ולהתמודד עם זה. לשמוח בה־ תמודדות הזו כי אני נבחרתי לזה. אני אצמח מזה ואגלה בתוכי כוחות שלא ידעתי על קיומם. זה משהו שאני מנסה ומקווה שאני מצליחה להעביר גם בהר־ צאות וגם בשיחות עם חברים. יש מישהו שמנחה את הדברים והוא לא סתם נתן לי ארבעה ילדים על הרצף. לא סתם הוא זיכה אותי לגדל שמונה ילדים ולדאוג לכל אחד ואחד מהם. אני מרגישה שעם כל אתגר וכל עליית מדרגה אני צומחת ומגלה בתוכי כוחות. אני מודה לה' על כל דבר כזה. לא הייתי מוותרת על זה".

דלו בצורה הכי טובה שאפשר ושאחים שלהם יגדלו מזה". איך האחים האחרים מקבלים אותם? "יש אתגרים, קשיים והתמודדויות חברתיות. אני חושבת שהילדים שלי גיבורים והם מביאים חברים הביתה. אני חושבת שגם מאתגר להם חברתית כי לא כל חבר מוכן להיות חבר של ילד שזה האתגר שלו". מה נותן לך את הכוח? "המחויבות, האחריות עליהם והאמונה שזה התפקיד שלי כרגע: להיות אמא שלהם ולתת להם את הכי טוב שיש. התחלתי עסק לפני הרבה שנים של בריאות טבעית. היה לי טוב אך ברגע שראיתי שאלה האתגרים שניצבים בפ־ ניי אמרתי לעצמי: 'תשאירי רגע את החיים שלך בהולד כי יש דברים שאת צריכה לעשות ואין זמן אחר לעשות אותם'. זאת החלטה שלי וזה לא תמיד קל. הרבה פעמים אני נשברת, אבל אז אני פשוט אומרת לעצמי שכרגע אני מבטאת את היכולות והכישרונות שלי בנתינה לילדים שלי - במשחק, בשירה, בתיאטרון, בלהשתטות איתם, בלצאת איתם לטיולים בטבע, בלרקוח להם את הדברים שאני יודעת לרקוח ברפואה טבעית לכל כוויה ולכל פצע וגם פשוט להיות שם ולהקשיב להם". מקום לצמוח עכשיו החליטה לבנון לצאת בהרצאה ולשתף בגילוי לב את סיפור חייה, בעי־ קר כדי להעלות את המודעות בחברה לאוטיזם. "כשהדברים מדוברים יש לנו

הרבה יותר כלים כחברה, כהורים וגם כמשפחה. בסוף אתה מתמודד בתוך קהילה. לא בוואקום. האינטראקציות החברתיות של הילד שלך משפיעות על כל דבר בסביבה הקרובה ואם זה מוסתר ואף אחד לא יודע מה קורה מול הילד, זה מאוד מאתגר". עד כמה עדיין חסרה המודעות בחב־ רה לאוטיזם? "המון, במיוחד לילדים בתפקוד גבוה. כשאתה רואה ילד רגיל והוא כאילו מת־ נהג רגיל ופתאום הוא מתקרב אליך מדי ושולח יד או מגיב בצורה לא מותאמת או שואל שאלה מביכה. אני לא מתביישת בהם. ההחלטה הראשונה שקיבלנו הייתה שאנחנו לא מחביאים, לא מסתירים ולא מבזבזים אנרגיה על הכחשה והסתרה של הנושא הזה. ידעתי שאני צריכה את כל הכוחות שלי בשביל הילדים שלי. ההח־ לטה השנייה שקיבלנו הייתה שאנחנו לא מוותרים עליהם ולא מוותרים להם. נעשה את כל מה שצריך כדי שהם יוכלו לחיות בחברה נורמלית בהמשך בעזרת ה' כאנשים בוגרים. יש פה אתגר מטורף, אף אחד לא מכין אותך לזה שהאתגרים בגיל ההתבגרות יהיו כל כך קשים". אחד הכלים בעזרתם מתמודדת לבנון עם האתגר הוא באמצעות הומור. "בשג־ רת היומיום שלי הבית מלא צחוק. אנחנו צוחקים על הכל. בבית לפעמים הילדים רבים אחד עם השני ואחד צועק: 'מה אתה אוטיסט?' והשני עונה 'כן, גם אתה'. הכל פתוח והכל מדובר. בהרצאת הב־ כורה שעשיתי ביישוב היה צחוק נרחב בקהל כי באמת זה מצחיק. יש לי את האפשרות להישבר ולהתפרק או לצחוק.

לשמוע את הגננת הזאת, אבל לא כעס־ תי עליה. היא אמרה שאולי כדאי לאבחן אותו, אמרתי לה בסדר ולא עשיתי עם זה כלום". הרגשת שלא תוכלי לעמוד בעוד אבחון כזה? "הדחקתי את זה וזהו. כאילו היא לא אמרה לי כלום". אתגר לאחים כשאיתן אובחן בסופו של דבר הרגישה לבנון חוויה מטלטלת. "זה היה האבחון הכי נוראי שהייתי בו בחיים. הרגש־ תי שהמאבחנת הייתה מאוד אגרסיבית ברמה הנפשית. היה לי קשה נורא לראות את זה והשיא היה שבאמצע האבחון היא פשוט היישירה לעברי מבט נוקב אפי־ לו על גבול המאשים ואמרה לי: 'איפה אמא הייתה שלוש שנים', עניתי לה: 'אני הייתי אמא, דאגתי לו, חיבקתי אותו ושיחקתי אתו'. לא רציתי לשמוע את המילה אוטיזם יותר לעולם. זה כבר היה לי קשה. היה לי מציף ובלתי אפשרי. לא הגיוני, בחוויה שלי זה היה: 'את לא יוד־ עת ללדת אותם נורמליים?' למה כל כך אחוז מהילדים על הרצף". 50 הרבה? כבר שאלת את עצמך למה זה קרה דווקא לך? "כן, אבל תמיד ידעתי שאם הקדוש ברוך נותן לי את הזכות לגדל ילדים שהם ילדים מיוחדים, אין לי את הפרי־ בילגיה להתחיל לשאול שאלות, אבל יש לי את המחויבות לעשות כל מה שאני יכולה בשביל ההתפתחות שלהם, בשביל שהילדים שאני זכיתי לגדל יג־

"יש מישהו שמנחה את הדברים והוא לא סתם נתן לי ארבעה ילדים על הרצף. לא סתם הוא זיכה אותי לגדל שמונה ילדים ולדאוג לכל אחד ואחד מהם"

15 ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 5.4.2024