טבריה קריית שמונה 09.12.22

מבצע צוק איתן "כל הזמן לעשות דברים טובים" ), קיבוץ מירב 46( תומר אורן

נשוי ואב לשישה ילדים. סטטוס: ● פוסט טראומה. הגדרת הפציעה: ● "במבצע האירוע ששינה את חייו: ● 'צוק איתן' הייתי חייל מילואים בחטיבה הסדירה של הצנחנים בתפקיד סמל מב ־ צעים. השתתפתי לפני כן גם ב'עופרת יצוקה' וגם ב'עמוד ענן'. הייתי בחמ"ל הקדמי של חטיבת הצנחנים שישב בעין השלושה. כשאני אומר חמ"ל, ישב ־ נו מתחת לצילייה שנמתחה משלושה האמרים שעמדו שם. במהלך הלחימה פעמים תחת מטח 50 היינו לפחות כ־ פגזים שירה חמאס. המיגונית שם לא היתה רלוונטית. בגלל הקרבה הכול שם קרה בדיעבד. קודם האדמה רעדה מנפילת הפגזים ורק אחרי זה המער ־ פעמים 50 כת התריעה על צבע אדום. הייתי בסיטואציה שאני מרגיש את האדמה רועדת מתחתיי. אני קופץ על האדמה, שם ידיים על הראש וסופר עד . זה הפך לשגרה. במהלך הלחימה גם 10 שני חברים שלי נהרגו - חבר מהקיבוץ וחבר מהצנחנים שהיה בגבע. זה הכניס אותי לדריכות. הייתי עסוק בלשרוד כדי להגיע בשישי הביתה לבת שלי בת ." 3 ה־ "חודש אחרי ההשלמה עם הפציעה: ● המלחמה הבנתי שאני בפוסט טראומה. זה היה גיהינום. כל רעש שהוא לא נו ־ רמלי הקפיץ אותי. לא ישנתי בלילות, כל טריקת דלת הקפיצה אותי ולא הייתי מוכן לצאת מהבית. הייתי כל הזמן מתחת לשמיכה. משהו שלא היה לי מובן. אשתי ביקשה ממני לדבר עם

מנהלת מחלקת הרווחה של הקיבוץ והיא קלטה שאני בפוסט טראומה. חודש אחרי צוק איתן ישבתי מול פסיכולוג שאמר לי: 'יש לי בשורה רעה להגיד לך - יש לך פוסט טראומה ויש לי בשורה טובה להגיד לך - המזל שלך שבאת שנה". 20 עכשיו ולא בעוד "ההתמודדות עם פוסט השיקום: ● טראומה קשוחה. תקופת הקורונה עשתה בי שמות. עשתה לי ממש לא טוב בגלל הריחוק החברתי, אך למזלי התחלתי ללמוד טיפולי מים - הידרות ־ רפיה וגיליתי שזה משהו שנותן לי יצי ־ בות. כשאני במים אני לא יכול להיות בשום מקום אחר. כל פעם שאני מטפל במים במישהו ואני רואה את החיוך שלו בסוף הטיפול, אני אומר לעצמי שניצ ־ חתי את הפוסט טראומה. אני גם עובד בסוכנות היהודית. למעשה כל בוקר זה לקום מחדש ולנצח את זה. אני נלחם. אני גם מתמודד עם פיברומיאלגיה – כאבים כרוניים בגוף כתוצאה מהפוסט טראומה. שלוש פעמים בשבוע אני רץ כדי לשרוד את הימים. ביום שאני רץ הגוף מרגיש טוב. ביום שאני לא רץ צריך לגרד אותי מהמיטה. זה לא פשוט". מה התובנה שלך לחיים אחרי כל מה ● "להמשיך לחייך. אשתי נתנה שעברת: לי מחזיק מפתחות עם המשפט: 'תכוון לירח, מקסימום תפגע בכוכבים'. היא צודקת. זה משפט שאני אוהב. כל הזמן לעשות דברים טובים. בשמונה השנים שאני נכה צה"ל אגף השיקום עבר מפנה מעלות. משלב שאני הייתי 180 של רודף אחרי אגף השיקום עכשיו אגף השיקום רודף אחריי. נפתח גם מערך של ליווי נכים בצה"ל. גם החברה, העבודה ובקיבוץ מבינים. בכל מקום שאפשר להקל ולעזור - עוזרים".

"אני שוחה ומתאמן מדי יום בבריכת השחייה, אני לומד ארבע שעות מראשון עד חמישי ב'ביתנו' – מכללת הגמלאים של עמק הירדן ושומע הרצאות. אני לא הופך את החיים שלי למקצוע נכות"

מלחמת יום כיפור "אני חי את החיים" ), אשדות יעקב מאוחד 78( ראובן פרח

נשוי ואב לחמישה. סטטוס: ● איבד את מאור עיניו. הגדרת הפציעה: ● "בפרוץ המלחמה האירוע ששינה את חייו: ● של חיל 55 , חייל במילואים בחטיבה 28 הייתי בן לא 1973 באוקטובר 17 הצנחנים. את צוהרי ה אשכח. היתה אש נוראית מכל הצדדים בסואץ. אני הייתי בזחל"ם והמג"ד נסע לפנים, כאשר פתאום חטפתי פגז של טיל אר.פי.ג'י שחדר לתוכו ופגע בצד שלי. הטיל שחדר את השריון של הזחל"ם זרק אלפי רסיסים פנימה. חטפתי כמעט את כל הרסיסים בפנים, בחזה ובידיים. מאותו רגע התעוורתי. אני שמעתי את כל מהלך הקרב כי הייתי בהכרה, אבל לא חשבתי על מה שקורה, חשבתי רק איך לשרוד. שמעתי את כולם צועקים ניתוק מגע. כל הזחלים נסעו אחורה כדי לחפש מקום להסתתר בו כי ירו עלינו כל הזמן. אני נשארתי לבד ולא יכולתי לרוץ איתם, אי אפשר לרוץ אם אתה לא רואה. התחלתי לזחול על הברכיים והידיים, אבל אז התברר לי שהל ־ כתי בדיוק לכיוון הצד המצרי והחיילים המצרים התחילו לירות עליי בנשק קל. כל הזמן שמעתי טפטופים של כדורים שפוגעים בחול לידי ולא הבנתי מה זה עד שפגע בי כדור בשריר הירך האחורי, זה כאב והרגשתי שקיבלתי זרם חשמל, אבל זה לא שיתק אותי. "כשהגעתי בסופו של דבר חזרה לזחל"ם ביק ־ שתי חילוץ. הגיעו ארבעה חבר'ה, אחד מהם היה עוזי לנדאו, חבר הכנסת ושר המשטרה לשעבר וסמל המחלקה שלי, ועוד שני קצינים והוציאו אותי מהזחל. סמכו את הכתפיים שלי והתחל ־ נו לרוץ. כך הגעתי חזרה לתאג"ד. חבשו אותי בראש ואמרו לי: 'טוב, אתה בסדר'". א � "ידעתי מהרגע הר ההשלמה עם הפציעה: ● שון שהפגיעה בעיניים קשה. בהתחלה עוד ניסו להציל אותן. פרופסור שטיין ז"ל השתיל לי קר ־ נית, אבל זה לא עזר. אני לא רואה מאז וזה קשה. כבר הייתי נשוי עם שתי בנות כך שלא הייתי צריך לחפש אישה. השיקום שלי בבית החולים ארך חודשיים. גם ידי השמאלית נפגעה. נכרתה

לי זרת והיו צריכים להציל לי את היד". "הדבר שעזר לי להשתקם היה השיקום: ● הספורט. השתתפתי באולימפיאדה שנערכה בארנהם. 1980 בטורונטו ובשנת 1976 בשנת למעשה חזרתי למה שאהבתי לעשות והתחרי ־ תי באולימפיאדות באתלטיקה. כדי לא להיכנס לדיכאון הייתי עסוק והשתדלתי להגיע בערב הביתה עייף. בסך הכול אני משוקם די טוב. אחרי הפציעה שלי נולדו לי עוד שלושה ילדים - ברור שהייתי רוצה לראות אותם, אבל זה מה יש, מל ־ חמה זו מלחמה. אשתי שושנה צריכה לקבל את אות הגבורה, היא החזיקה אותי ושומרת עליי. אני עובר קשיים, יש פתאום בעיות סוכר ועברתי צנתורים, אבל אני ממשיך לעסוק בספורט. כל יום שחולף לא חוזר ואני מאמין בזה. אני שוחה ומתאמן מדי יום בבריכת השחייה בבית אייל מטר מהבית שלי, שכבר הפך להיות 150 שנמצא הבית השני שלי. אני לומד ארבע שעות מרא ־ שון עד חמישי ב'ביתנו' – מכללת הגמלאים של עמק הירדן, אני שומע הרצאות בארכיאולוגיה ובספרות והרצאות על המוח. אנחנו לומדים גם תנ"ך ונושאים ברומו של עולם. אני לא הופך את החיים שלי למקצוע נכות. אני מכיר חברים שלי שהם נכים שהופכים את הנכות למקצוע. כל היום שולחים מכתבים למשרד הביטחון 'חסר לי פה וחסר לי שם'. אני לא עוסק בזה, אני חי עם המשפחה שלי ומסתפק במה שיש לי". ב � מה התובנה שלך לחיים אחרי כל מה שע ● "אני מאוכזב מהמצב בארץ. אני קיבוצניק רת: ושמאלני בדעותיי. הייתי באחדות העבודה כל חיי והיום המצב הפוך. אבל אלו בחירות וזו דמו ־ קרטיה. זה קצת מעיק עליי, אבל זו רק פוליטי ־ קה, אני חי את החיים. אני מחובר למדינה. אני פה. אין לי מדינה אחרת, כל ילדיי חיים בארץ. אין לי דאגות, כולם מסודרים. לפני חודש נפטר המג"ד שלי במלחמה, דן זיו ז"ל. הוא היה גיבור במתלה. המעגל נסגר בזה 1956 מלחמה עוד ב- של הצנחנים, היה 101 שהנכד שלי, לוחם בגדוד בלוויה שלו וירה במטח הכבוד".

"חודש אחרי המלחמה הבנתי שאני בפוסט טראומה. זה היה גיהינום. כל רעש שהוא לא נורמלי הקפיץ אותי. לא ישנתי בלילות, כל טריקת דלת הקפיצה אותי ולא הייתי מוכן לצאת מהבית"

9

ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 9.12.2022