טבריה קריית שמונה 13.02.22

קראתי לרופא, אולי אני טועה... האישה הייתה במצב נפשי כל כך קשה והיה לנו גם קשה. ואני מקווה שלא לראות דבר כזה עוד פעם. זה מקצוע שתמיד עוסקים בו בהצלת חיים. והסיפוק הוא הכי גדול שיש, אם זו אישה בהריון או מטופל”. ג׳מאלאת ח׳ליליה “האמת לא כל כך ידעתי שאני רוצה להיות אחות בהתחלה, נרשמתי ללימודי סיעוד בלי הרבה ידיעה מה מצפה לי, אבל ההתנסות הראשונה בפועל שהייתה לי – הבנתי שזה המקצוע שאני רוצה להיות בו. לפעמים מטופלים משתפים אותנו, זורקים לנו דברים ונכנסים להומור גם על דברים שקשורים לנשירת שיער ושקרחת זה יפה. לפעמים מתמודדים עם אנשים צעירים שמתמודדים עם חולי קשה ואין הרבה תקווה מהטיפול. החיים הם מתנה, ומשמעות ואנשים יוצרים את המשמעות של החיים. אני חושבת שהפן האנושי של כל אחד מאתנו הוא יוצר את החיים בכל התגלמות הצדדים שלה, אז חבל לאבד את המתנה שקיבלנו ולרוץ אחרי דברים קטנים ושטותיים לפעמים ולא להתמקד בעיקר. אני מבינה מהעבודה שיש הרבה דברים יפים שצריך לנצל אותם ולא לרוץ בחיפוש אחרי דברים ולאבד בעצם את החיים עצמם”. סוהיר טרביה “נולדנו יחד, אני והמקצוע, וגדלתי יחד עם החלום. מקצוע הסיעוד הוא מקצוע של חמלה ואמפתיה ואני לא רואה את עצמי בתפקיד אחר חוץ מלהיות אחות. בתחום הסוכרת יש הרבה רגעים מרגשים ומתוקים יותר מהסוכר עצמו. המקצועיות שלי מתורגמת אצל המטופלים ומתורגם אצלו, מרגש כשהם ניגשים אלי ואומרים תודה רבה, בזכותך אני כאן ועומד על הרגליים, הייתי בחתונה של הנכדים ובזכותך אני חי. החלק הכי חשוב להרגיש את הסיפוק, שאני מגיעה ומשיגה את היעדים והמטרות שהצבתי לעצמי. כשאני רואה את החולה שלי מאוזן, כשנותנים לו טיפול מתאים לו והוא כן נענה לטיפול ואנחנו רואים את זה במדדים שלו, זה רגע מרגש וחשוב. אני פוגשת כל יום חולי סוכרת בשלבי מחלה שונים ועם סיבוכים וזה מחזק לי את האמונה שהבריאות שנתן לנו אלוהים היא האוצר הכי חשוב ואנחנו צריכים לשמור עליו”. יוסף שיבלי “בילדות שלי מאוד אהבתי לעזור לאמא ולאבא ולסבא. אמרו לי אתה חייב ללמוד מקצוע שיש בו הרבה נתינה. האסימון ירד ואז הלכתי ללמוד סיעוד. 90 עיקר העיסוק שלי הוא שיקום. היה לי מטופלת בת שהלכה עם מקל ועשתה מה שהיא יכולה, קצת נעזרת והיא נפלה ושברה את הרגל, ההתלבטות הייתה אם לעשות לה שיקום או מה שהיא יכולה מספיק לה – אני אמרתי חייב שיקום. כשהצוות של שיקום נכנס – רופא, פיזיותרפיה, עובדת סוציאלית, נתנו לה תמיכה, חיבקנו וטיפלנו בה ואחרי שבועיים היא מחייכת והולכת עם מקל כמו קודם וזה האושר שלי. עבדתי הרבה שנים בטיפול בחולים בסוף החיים, אני יודע מראש שאני בא לטפל כדי להקל אבל הסוף ידוע מראש. אתה רואה את ההידרדרות אצל החולים אבל אין לך מה להגיד למשפחה, אדם הולך ויורד, אלה רגעים קשים מאוד. עבודת האח או סיעוד זה דרך חיים, זה מקצועיות ואכפתיות ונתינה, זה כל החיים. אתה מלווה אדם מהלידה עד המוות. זה לאורך כל החיים”. רוני רובס “תמיד ידעתי שאני רוצה להיות במקצוע טיפולי, זה לא היה מוגדר אצלי אבל בעקבות פגישה עם אחות נפל האסימון והבנתי שזה המקצוע בשבילי. הרגע המרגש הוא פגישה עם הורים והתינוק שלהם לראשונה, בעיקר הורים שחוו איזו שהיא חוויה קשה בהריון או לידה קודמת, אז לראות אותם מביאים את התינוק שלהם אלי והם מציגים אותו אצלי, זה רגע כל כך מרגש לראות את השמחה שלהם והקשר עם התינוק.

בבעיה שלו גם הספציפית וגם הכללי, התחושה שלו, כשמטופל אומר לי שהוא שמח שהגענו אליו והצלחנו לטפל בו כמו שהוא רצה. רגעים קשים? אני חושבת שכשאני מגיעה לבית שאתה רואה שמטופל נמצא במצב קשה גם מבחינת בדידות או בית שהוא מוזנח ומאוד קשה להוציא את הבן אדם במצבים האלה במקום הטבעי שלו שהוא לא תמיד טוב לו וזה מתסכל, לא פשוט. להיות אחות זה קודם כל שליחות, לראות מעבר ולתת ולהשתדל ולא להתפשר, ועוד הרבה דברים. צריך לאהוב את זה”. אודיה עופר “כשאנחנו מצליחים לעלות על בעיה של ילד, ולגלות אותה בזמן ולשלוח אותו לטיפול וכך הוא לא נפגע מזה, מאוד מרגש. יש הרבה רגעים מצחיקים, אחד מהם זה תינוקות קטנים כשאתה מפשיט אותם מאוד קר להם, וכשאנחנו שוקלות אותם שקילה ראשונה הם בדרך כלל עושים עלינו פיפי, אבל זה לא נורא כי פיפי של תינוק זו ברכה. בתקופת הקורונה היה לי קשה, יש לי חמישה ילדים קטנים ועבדנו בלי הפסקה על החיסונים, והילדים שלי היו לבד בבית וזה היה לי מאוד קשה, הרגשתי שאני נקרעת בין הרצון להיות חלק ממשהו לאומי ובין האמא שבי. הרבה שואלים למה לא רפואה? רופא נותן אבחנה אבל אחות נותנת מזור לנפש, אז תמיד אמליץ. כל יום מביא אתו אתגרים חדשים ואנחנו כל יום לומדות ואומרות תודה לאל שהכול היה בסדר”. רים דראושה “מאז שהייתי קטנה אבא שלי סיפר לי שבאתי לעולם באמצעות אחות שקראו לה רים, היא הייתה מאוד נחמדה והוא החליט שאני חייבת להיות כמוה וקרא לי על שמה. מאחורי הנתינה והעבודה שלנו מסתתרת אכפתיות ודאגה, ביום יום, כלפי האנשים. לפעמים זה קשה. כאשר עשיתי מוניטור עוברי לאישה בהריון מתקדם ולא מצאתי דופק עוברי, זה היה לי מאוד קשה.

יש רגעים מצחיקים, למשל בייעוץ הנקה שעשיתי, שחלב האם השפריץ לי לעין. ואני והאמא התפוצצנו מצחוק, זה היה קצת מביך אבל מצחיק וטוב, ראינו שיש חלב והיינו מאושרות. יש גם רגעים קשים, כשיש איזה שהוא מום חלילה לתינוק כשאמא עוברת הפלה או לידה שקטה, יש גם סתם אימהות שנשברות מולי וזה רגע קשה. להיות אחות? אני אמליץ רק למי שזה בא לו ממש מהלב והנשמה. כי להיות אחות זה עולם ומלואו”. ברוריה ריקון “אני באה ממשפחה של אחיות, אנחנו שלוש אחיות במקצוע ונראה כאילו המקצוע בחר אותנו. אני כמנהלת סיעוד במחוז חווה המון רגעים מרגשים אבל בעיקר מתרגשת לראות אחיות ותיקות עם אור בעיניים ומוטיבציה בשמיים, לא מתעייפות לעולם, ובנוסף כשאני מקבלת מכתבי הערכה ממטופלים על טיפול מסור ונפלא שהם מקבלים מאחיות, אלה מכתבים שמאוד מחממים את ליבי ומרגשים אותי. הסיעוד הוא המקצוע של החיים ומקצוע הסיעוד בקהילה כולל בתוכו מגוון תפקידים על רצף החיים מהלידה ועד הזקנה, בטיפות חלב, מרכזי בריאות ילד, מרכזי בריאות אישה, טיפול בחולים כרוניים, טיפול בקשישים, שיקום, מרפאות יועצות, קידום בריאות ועוד להיות אחות זה דרך חיים, לתת את הלב והנשמה למטופלים, יש אין ספור אפשרויות קידום והתפתחות, המקצוע בתפקידי הסיעוד מאוד מגוונים, מתפקידי ניהול ועד מומחיות קלינית. אני התברכתי במחוז באחיות ואחים מצוינים עם מחויבות מסירות ומקצועיות ואני גאה בכל אחד ואחת מהם”.

13 ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 13.5.2022