טבריה קריית שמונה 13.02.22

והונשם. אשתו, שלא ידעה מה מצבו, כבר חזרה בשלב הזה לביתם בצפת, שם הבי ־ נה המשפחה שהאב ובנו נעדרים והקימה מיד חפ"ק חיפושים. "במשפחה ניסו לאתר אותי ואת הבן שלי, הם התקשרו אליי ללא לפנות 02:00 הרף", הוא מספר, "בשעה בוקר מישהו התקשר מהטלפון שלי לאש ־ תי. היא חשבה שאני מתקשר ושמחה, אבל אז דיבר איתה רופא מבית החולים ושאל את מי הם מחפשים. היא אמרה לו: 'את מו ־ סקוביץ''. הם חיפשו ברשומות ולא מצאו את השם שלי. היא תיארה איך אני נראה אבל אמרו לה שאני לא בין הפצועים. הם הבינו מיד שאם אני לא בין הפצועים אני כנראה בין המתים בחדר הקירור". לפנות בוקר הצליח בנו של 03:00 בשעה מוסקוביץ' להגיע לביתו בדרך לא דרך, בבגדים קרועים. "הוא נכנס הביתה וראה את כל הבלגן, שאלו אותו 'איפה אבא' והוא אמר 'לא ראיתי אותו' בזמן שהוא ידע בדיוק מה קרה איתי. ואז הוא נכנס לחדר השינה והתחיל לקרוא תהילים. אחד מבני המשפחה נכנס אליו אחרי כמה דקות ושאל אותו 'על מי אתה קורא תהילים' והוא הסתכל עליו בעיניים דו ־ מעות ואמר לו 'אני קורא תהילים לעילוי נשמת אבא שלי'". סוגר מעגל מאמצי החיפושים נמשכו כל הלילה וחצי בבוקר 6 אך ללא תוצאות. בשעה הוטס מוסקוביץ' במסוק מבית החולים זיו בצפת לבית החולים הדסה עין כרם להמ ־ שך טיפול. "הגעתי לשם כפלוני אלמוני. בבוקר התעוררתי 07:00 בסביבות השעה לראשונה ואז גם זיהו אותי חבר'ה שבאו לחפש את הפצועים לפי התמונות שהיו בידם. הם ראו אותי ומיד התקשרו לא ־ שתי ואמרו לה 'בעלך הגיע מוטס במצב אנוש להדסה עין כרם בירושלים, תגיעו הכי מהר שאתם יכולים'. כשהתעוררתי ראיתי שאני מחובר לעשרות מכשירים ולא הבנתי מה קורה עם עצמי. הרופאים שאלו אותי: 'אתה יודע איפה אתה?' וסי ־ מנתי להם בראש שאין לי מושג מה הם רוצים מהחיים שלי. הם אמרו לי: 'היית באירוע במירון ואתה עכשיו בהדסה עין כרם בירושלים'. כשהתעשתי סימנתי להם שאני רוצה דף ועט. כתבתי להם: 'הבן שלי היה איתי שם, עדיין חי?' ואז אני רואה שהרופאים מסתכלים אחד על השני ולא יודעים מה לענות. הבנתי שאם הם מסתכלים ככה בצורה כזאת, הם מנ ־ סים להתחמק וכנראה הוא כבר איננו בין החיים. לאחר כמה שניות הסתובבה אליי אחות ואמרה לי: 'הבן שלך חי, הכל בסדר', אז סימנתי להם שאני רוצה שיבוא". המפגשעם אשתו ובנו היה מרגש במיוחד. "ראיתי אותם ודיברתי איתם קצת. היתה שמחה גדולה. יומיים לאחר מכן יצאתי מטיפול נמרץ ועברתי למחלקה. לקראת יום חמישי כבר השתחררתי הביתה". הרגשת שהחיים ניתנו לך במתנה? "ממש כך. אני זוכר שאנשים באו לבקר אותי והרגשתי כמו תינוק קטן שנולד וכולם באים לבקר את האמא". לפני חודש חווה מוסקוביץ' סגירת מעגל מרגשת עם בנו שנולד, לו הוא הח ־ ליט לקרוא שמעון על שם רבי שמעון בר יוחאי. "אשתי בשעת האסון היתה בהריון לילד שחיכינו לו ארבע וחצי שנים ומהט ־

לי עם הרגל על האף ואני לא מצליח לנשום, בוא תקרא איתי קריאת שמע'. התחלתי לקרוא איתו קריאת שמע: 'שמע ישראל ה' אלוקינו, ה' אחד' ואז הוא חייך חיוך אחרון ומסר את נשמתו לבורא. היה עוד גבר מעליי עם משקל לא מבוטל ששכב לי בדיוק על האף. בהתחלה טפ ־ חתי לו על השכם ואמרתי לו 'אם אתה יכול לזוז חצי מילימטר זה מאוד יעזור לי', אבל הבן אדם לא הגיב שוב ושוב עד שהבנתי שגם הוא כבר איננו בין החיים". הסיטואציה הזו שבה הוא שכב בתוך ערמת האנשים, בקושי מצליח לנשום, כמעט שברה את רוחו, אך בזכות אמונתו האיתנה הוא הצליח לשרוד איכשהו. "אני זוכר את זה כמו היום שנתקפתי בחרדה איומה שאני משאיר בבית אלמנה ושישה יתומים, זה מאוד הפחיד אותי ונכנסתי לפחד משתק. אני זוכר שאמרתי לרבי שמעון בר יוחאי 'כל הטרגדיה הזו קורית במשמרת שלך, ביום הכי קדוש'. אמרתי לו 'רבי שמעון, אתה לוקח אחריות על האלמנה וששת היתומים שלי'". בחלוף הדקות הוא כבר היה מעורפל ובאפיסת כוחות וכשהגיעו לבסוף אנשי ההצלה מוסקוביץ' היה כבר כמעט מחו ־ סר הכרה. "חיכיתי בשקט ובשלווה לרגע הזה שאני מסיים את חיי. חולפות הדקות, חוויתי ייסורים נוראיים, אין כוח לנשום וכל הגוף שלי מרותק. היו צעקות איומות מסביב ואז אני שומע איך כוחות ההצלה הגיעו למקום והתחילו לפנות אנשים מהערמה. שמעתי את אחד הפרמדיקים צועק: 'זהירות, לא לדרוך על גופות'. ברגע ששמעתי את זה הבנתי שלא מדובר על אחד-שניים, מדובר על הרבה יותר. אוטומטית נכנסתי לחרדה פי כמה וכמה כי הבנתי שהסטטיסטיקה שלי למות גבוהה יותר, אבל לא היה לי הרבה מה לעשות. באותם רגעים שמעתי הכל אבל לא ראיתי כלום כי הגוף שלי היה באפיסת כוחות, הייתי מעורפל הכרה". חיפושים קדחתניים בסופו של דבר חולץ מוסקוביץ' מבין ההמון אך הסיוט עדיין לא נגמר כאשר בגלל מצבו חשבו בטעות שהוא כבר אינו בין החיים. "כשהוציאו אותי מהר האדם הזה שמעתי את אחד החבר'ה שם אומר: 'הוא גמור, אין מה לעשות איתו, שימו אותו בצד'. כששמעתי את המשפט הזה אמרתי לעצמי 'ריבונו של עולם, תן לי כוח אפי ־ לו לסמן עם האצבע שאני חי, שלא יוותרו עליי' אבל לא היתה לי שום אפשרות לה ־ ראות להם שאני חי אז הם הכניסו אותי לחדר קירור סמוך של 'הכנסת אורחים', שם שכבתי בידיעה ברורה שאני מסיים את חיי. אחרי כמה דקות אני מרגיש מישהו מטפל בי פעם נוספת ואז הוא נותן צעקה: 'יש סימנים, בואו נפנה אותו'. שמו אותי על אלונקה והתחילו לרוץ איתי לכיוון היציאה מההר, שם חיכו אמבולנסים. בדרך שמעתי במערכות הכריזה של ההר קריאה מונוטונית כזו: 'האירוע נסגר' וצעקות אימים ובלגן. העמיסו אותי על האמבולנס. אני משתמש במילה 'העמיסו' כי כשפת ־ חו את הדלת של האמבולנס החבר'ה שם שאלו את הנהג כמה אפשר להעמיס מרוב הבלגן והדרמה שהיתה שם". באותם רגעים הוא הובהל לחדר הט ־ ראומה בבית החולים זיו, שם הוא הורדם

מנחם מנדל מוסקוביץ'. "המשטרה לא השכילה להבין את הצרכים של הציבור החרדי"

"מאז האסון בל"ג בעומר בשנה שעברה אני כמעט שלא ישן בלילות. קשה לי מבחינה נפשית כי הצעקה של הבן שלי לא יוצאת לי מהראש. כל לילה הופך להיות ממש כמו שדה קרב. אין לי תלונות על כלום כי רק לאנשים שנפטרו לא כואב כלום ואם כואב לי סימן שאני חי"

9

ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 13.5.2022