טבריה קריית שמונה 28.01.22

| תומר גולדברג ז"ל צילום רפרודוקציה: אביהו שפירא

ורק התחיל 6 "הבן הקטן אלירן היה בן בגיל 15 כיתה א' והבן אריק היה בן שהכי צריך את ההורים ולא היינו שם בשבילם. היה מאוד קשה, הבית נהרס כולו. מבית שמח עם מוזיקה רועשת שתומר אהב להשמיע במיוחד, פתאום היה בית אחר לגמרי, כאוב ולא מתפ ־ קד. בעלי עזר לי מאוד והצלחנו לצוף ואז הוא נפל. עברנו שנים קשות מאוד. אבל לאט-לאט הצלחנו להרים את עצ ־ מנו, היינו שנה שלמה בקבוצת תמיכה. לא היינו יוצאים לשום מקום, היינו רק בבית וניתקנו את עצמנו מהחברים שהיו לנו. כל החברים שהיו לנו מאז האסון היו משפחות שכולות; המשפחות של הצ ־ וות שנספה באסון ונשארנו בקשר עם ההורים". ביום השנה התחושות שוב עולות וצ ־ פות: "אני לא מאחלת לאף אחד דבר כזה. גידלנו ילד, ראינו אותו פורח ומאושר ופתאום הכל נקטע". דוד: "בכל פעם שאני נוסע קרוב לאתר ההנצחה אני מרגיש מועקה גדולה כמו סכין בחזה. עד היום אני לא הולך לאירועים. אם זה מישהו שהוא קרוב משפחה אני מגיע, אומר שלום ויושב בחוץ עד שהאירוע נגמר. קשה לי לש ־ מוח". כשאת מסתכלת על התמונות של תומר, מה עובר לך בראש? "הבית מלא תמונות שלו. כואב לי מאוד. אי אפשר אפילו לתאר את הכאב. אני רואה את האחים שלו, כולם התחתנו עם ילדים. הבן הקטן שלנו קרא לבן הב ־ כור שלו על שמו של תומר. זה לא היה פשוט, בעלי עד היום לא קורא לו בשמו, קשה לקרוא לו תומר. המשפחה השתנ ־ תה לגמרי, תומר לא פה בשביל להיות איתנו". אסון המסוקים הגביר את התמיכה הציבורית בקריאה לפינוי כוחות צה"ל מלבנון, פינוי שהתבצע לבסוף בשנת . את חושבת שצה"ל יצא מאוחר 2000 מדי מלבנון? "אני לא יודעת. אני יודעת שכשתומר נכנס ללבנון זה היה סיוט שאי אפשר לתאר. כשלקחתי אותו למוצב בפעם האחרונה שהוא נסע ולא חזר, חברים שלו קראו לו מעבר לגדר שהוא מאחר וצריך כבר להיכנס. אבל הוא ממש הח ־ זיק לי את הידיים ולא רצה לעזוב אותי, זו תמונה שעד עכשיו תקועה לי בראש. הוא אמר לי 'אל תדאגי, רק חודש ואני חוזר'. הוא הכיר אותי וידע שהולך להיות לי חודש מאוד קשה. באותו שבוע היה צריך להיות יום ההולדת שלו והוא אמר לי 'אל תדאגי, כשאחזור מלבנון נחגוג את יום ההולדת'. "כששמעתי על תאונת המסוק הימי שהיתה בתחילת החודש זה הזכיר לי את האסון. גם חיילים שנופלים מעלים בי שוב את התחושות, זה לא נגמר. עברו שנה, אבל מבחינתנו כל יום זה 25 אמנם אותו יום. אנחנו חיתנו ילדים והיינו בש ־ מחות האלה ובכל זאת הוא איתנו במקום כואב. איך הוא לא זכה ולא הספיק ואיך האחים שלו הפסידו אותו".

"כשתומר נכנס ללבנון זה היה סיוט שאי אפשר לתאר. כשלקחתי אותו למוצב בפעם האחרונהשהוא נסע ולא חזר, חברים שלו קראו לו מעבר לגדר שהוא מאחר וצריך כבר להיכנס. אבל הוא ממש החזיק לי את הידיים ולא רצה לעזוב אותי, זו תמונה שעד עכשיו תקועה לי בראש"

רישיון לרובה אוויר והוא שכנע אותנו. שנה אחרי זה הוא רצה אופנוע וקנינו לו. אני באמת טיפוס מאוד חרדתי ובכל זאת נתתי לו את הדברים האלה. היום אני אומרת איזה מזל שנתתי לו את זה שלפחות את מה שהוא רצה הוא קיבל. היתה לו חברה והיתה ביניהם אהבה כל כך גדולה. הוא היה מסור אליה בצורה מאוד בוגרת. הוא היה מאוד בוגר בהת ־ נהגות שלו ובדרך החשיבה שלו". המשפחה השתנתה השנים הראשונות שלאחר האסון היו מאוד קשות. "עברנו דברים מאוד קשים. לא יכולתי לתפקד", מספר האם,

קד אמר לה ולעוד כמה חיילים להישאר בבסיס. היא היתה יכולה להגיע למקום האסון ומי יודע מה היה קורה. היה לה מזל שהיא לא חוותה את זה". דוד: "אני החלטתי מתוך מחשבה קרה שאני לוקח פיקוד ומטפל בכל האירוע הזה ולא בוכה. אמרתי שאין לי ברירה ואני חייב להחזיק את הבית, את אשתי ושלושת הילדים. באותו זמן הייתי חזק אבל אחרי זה נפגעתי מאוד ואשתי הח ־ זיקה אותי וטיפלה בי". יש משהו שתומר רצה לעשות ואתם מצטערים שהוא לא הספיק? "ברור. כל החיים היו לפניו. כל דבר שהוא רצה הוא השיג. הוא רצה להספיק הוא רצה להוציא 15 הכל. כשהוא היה בן

בלבנון. הוא יצא מהבית במוצאי שבת וידעתי שהם יהיו בלבנון חודש ימים בבופור. אני בעצמי לקחתי אותו למו ־ צב". לאב דוד היתה הרגשה רעה שקרה משהו: "בדרך כלל אני תמיד חושב אופטימי, אבל באותו יום משעות הבו ־ קר המוקדמות עלתה בראש שלי תמו ־ נה שאני רואה בה את תומר שוכב על אלונקה, תמונה ממש מוחשית וכל היום זה רדף אותי. לכן כשאשתי התקשרה אמרתי לה לבוא מיד הביתה. ראינו אחר כך בטלוויזיה שכל החיילים על המסוק נהרגו ואז אמרתי לילדים תתכוננו לג ־ רוע מכל, נראה לי שגם תומר היה על המסוק". תמי: "אני התחלתי לכעוס עליו, אמ ־ רתי לו למה אתה מדבר ככה, תומר כבר בלבנון, אבל הוא חשב אחרת. ואז הת ־ קשרתי לצבא ואף אחד לא ענה לי עד שענו לי בצורית ואמרו לי שהכול בסדר ואין לי מה לדאוג. עד הרגע האחרון לא רציתי להאמין. כל הזמן היה לי בראש שלא יכול לקרות דבר כזה. החלטנו שא ־ נחנו לא הולכים לישון. נשארנו לשבת בסלון". וחצי בלילה הגיעה ההודעה 12 בשעה המרה שתומר הוא אחד מבין הנספים באסון. "אני לא זוכרת הרבה מאותו רגע. אני עד היום לא מאמינה. זה לא נתפס לי בראש שילד כזה יכול פתאום להיעלם. אי אפשר לתאר כמה זה קשה. ריקי אחו ־ תו שירתה אז במשטרה הצבאית בגדות וביום האסון הקפיצו את כל החיילים למקום ההתרסקות וברגע האחרון המפ ־

"בדרך כלל אני תמיד חושב אופטימי, אבל באותו יום משעות הבוקר המוקדמות עלתה בראש שלי תמונה שאני רואה בה את תומר שוכב על אלונקה, תמונה ממש מוחשית וכל היום זה רדף אותי. ראינו אחר כך בטלוויזיה שכל החיילים על המסוק נהרגו ואז אמרתי לילדים תתכוננו לגרוע מכל"

צילום ארכיון עמנואל אילן | 1997 ליל אסון המסוקים

7

ידיעות טבריה, קרית שמונה ˆ 28.1.2022