ידיעות אחרונות 7 ימים

spectorit@gmail.com

אחוזים מהתושבים לא טרחו לחזור לעיר 60 לקריסה. לפחות אחרי הפינוי, חצי מהעסקים נסגרו, ואלו שנשארו פתוחים עומדים ריקים בלי לקוח אחד שייכנס. ערן הוא איש המזרנים של העיר, יש לו מחסן גדול מלא מיטות מעץ ומזרנים באזור התעשייה שממוקם בפאתי הקריה. יש לו נשמה אצילית כזו, הוא אוהב יופי, אז בהתחלה הוא עוד ניסה להיות איש וינטג', למכור לתושבי הקריה עתיקות, אבל זה לא כל כך עבד. הקריה אמנם מלאה בדור צעיר שיש לו טעם, אבל מצב . אז הוא 50 העו"ש של הרוב? הוא נשאר תקוע עמוק בשנות ה־ עבר למיטות ומזרנים. חלף די הרבה זמן מאז שהכתבה פורסמה, ופתאום ערן שלח , כמו איש שמנופף בדגלונים אדומים SOS לי שוב קריאת מאמצע האוקיינוס ומבקש עזרה. "לא תאמיני", הוא כותב, "המצב בקריית־שמונה אפילו עוד יותר גרוע ממה שהוא היה כשאת ביקרת". הוא שלח לי סרטון שלו עומד בשטיפת רכב, ואז פתאום נשמעת אזעקה ורואים אותו רץ לאיזו סככה, ושם מצטופפת איתו גברת מבוגרת, והיא רועדת. ופה אני כבר דומעת, כי זה כואב לראות את ערן ואת הגברת מנסים להתגונן מפני טיל שטני שתוכנן על ידי מיטב המדענים האיראנים באמצעות נייר האורז הזה. אחרי זה אני מקבלת ממנו עוד סרטון, הפעם של המקלט הציבורי שלהם באחת השכונות הוותיקות של העיר, המקום שבו הוא, אשתו וארבעת הילדים שלהם ישנים כל לילה מאז שהתחילה המלחמה. אם להיות כנים, הוא נראה לי כמו מחנה פליטים, חדר מוזנח וצבוע בוורוד מאובק ומדכא. מלא במזרנים שאנשים הורידו מהבית בשביל הילדים, שולחן פלסטיק וכמה כיסאות. "זה נחשב מקלט טוב יחסית אצלנו", ערן אומר, "לפחות הוא לא מוצף במים, או מלא בעובש". במקלט הזה הם ישנים עם עוד ארבע משפחות שיש להן ילדים משועממים, כל 14 ילדים משלהן. "את יודעת מה זה אחד שייך למשפחה אחרת, שנשארים ערים עד אחת בלילה? הם מטפסים על הקירות, רעש בלתי מוסבר, אין לאן לברוח, ואת לא יכולה להעיר לאף ילד כי ישר נהיה ריב". בינתיים המטח נגמר, וערן ויעל חזרו הביתה, לקבל את תוצאות האמת של הסבב הנוכחי כמו באיזה אירוויזיון מעוות. "רגע", ערן אומר עכשיו וקורא איזו הודעת טקסט, "את זוכרת את החברה הכי טובה שלי? זו שסיפרתי לך שרבתי איתה השבוע ואני כל כך מתחרט על איך שדיברתי? אז נפל לה רסיס על הבית. אני חייב לנסוע אליה, לראות מה אפשר לעשות". כשהוא סיפר לי על הריב, הוא הודה שיצאו לו מהפה דברים שהוא מתבייש לספר עליהם. "אני כל כך אוהב את האישה הזו", הוא אמר, "היא מבריקה והחברה הכי תומכת שיש, ותראי מה עשיתי לה, אני כנראה מפורק נפשית יותר ממה שידעתי". "אל

מתוך הכתבה

שפורסמה ימים", 7" ב דצמבר 2025

במקלט הם ישנים עם עוד ארבע משפחות שיש להן ילדים משלהן. ילדים משועממים, כל אחד שייך למשפחה 14 "את יודעת מה זה אחרת, שנשארים ערים עד אחת בלילה? הם מטפסים על הקירות, אין לאן לברוח, ואת לא יכולה להעיר לאף ילד כי ישר נהיה ריב"

קרוב אליך". וגם עכשיו, על הקו אני שומעת מסביב רעש אלוהים שאני לאמצליחהלזהות. יירוטים? נפילות? אין לדעת. חוסרהאונים של לשמוע את זה בלייב ולא להיות מסוגלת לעשות כלום מתגמד בהשוואה לחוסר האונים ששניהם, האבא והבת, ודאי מרגישים ברגע זה. לבד, בחדר מדרגות של בניין מט לנפול בן ארבעים שנה. "שמענו

על שאני מסכימה למצב הזה. שיש פה שתי מדינות. מדינת המרכז שיש בה בתים משופצים עם ממ"ד ומקלטים שהשכנה מוועד הבית שמה בהם פסנתר ועציצים, וכמובן זמן התרעה ארוך, ומדינת קריית־שמונה בואכה הצפון שבה יש בנייני רכבת שלא הסתכלו עליהם מאז שהם נבנו וחמש שניות במקרה הטוב להספיק להתמגן. ולא, אני לגמרי לא מסכימה עם כל הגברים האבו־עלי שטוענים שזו מלחמה בתנאי דה לוקס. ועדיין, כל מי שמרגיש שקשה לו עכשיו, חייב להגיד לעצמו כל בוקר ברכת הגומל מסוג חדש. "ברוך שלא עשה אותי תושב קריית־שמונה או גבול הצפון". מילא אני, שיש לי בבית ממ"ד ומודעת היטב לפריבילגיות שלי. אבל גם מי שצריך לרדת למקלט, חייב לזכור שיש לו תועפות זמן להתפנות, שזו ממש חופשה בקריביים לחפש למשפחה שלך ביטחון בתנאים כאלו. בקריית־שמונה, אתה רואה את השיגורים של הטילים לנגד העיניים שלך בכל פעם שאתה יוצא לסופר, הם מתפזרים בשמיים כמו זר מבעית של פרחי אש שהשטן שלח לך לכבוד חג האהבה. ואם בחרבות ברזל זה היה בעיקר בורכאנים וטילים לא שיא התחכום של חיזבאללה, עכשיו הצטרפו אליהם גם טילים איראניים משוכללים עם ראש נפץ מתפצל ופצצות מצרר וכטב"מים מתאבדים שמשחקים לך בפריזבי מוות מעל הראש. תוסיפו לזה את המטוסים של חיל האוויר, המיירטים וקולות הירי של כוחותינו ותקבלו קו רקיע כל כך מרעיש ומבעית שפלא אם מישהו שם מצליח לעצום עין בלילה. "מכולם, הרקטות זה ממש פחד משתק", ערן אמר, "אי אפשר לתאר את זה. את השיתוק של לשמוע את השריקה כל כך

שלוש נפילות סופר־גדולות, עוד מעט אני אכנס לקבוצת ווטסאפ שלנו לראות על הבית של מי זה נפל הפעם", ערן אומר עכשיו והמבט שלו כל כך מחוסל ועצוב כשהוא מחבק אליו את יעל. יעל עצמה לא מדברת. היא לא מביעה פחד, לא שואלת "אבא, איפה אתה חושב שהוא נפל?". רק העיניים החכמות שלה מסתכלות ישר לתוך המסך והיא שותקת. היא נראית כאילו היא התרגלה, פשוט התרגלה לקבל בדממה את הסיטואציה המטורפת הזו. קודם היה חרבות ברזל שבמסגרתה פינו אותה מהעיר, עכשיו יש עוד סבב ארוך עם חיזבאללה ואיראן, רק שהפעם איש לא טרח לפנות אותה.

תהיה כל כך קשה עם עצמך", אמרתי, "אתה בסכנת מוות וזה ברור שאתה מתפרק". "כן", הוא אמר, "אבל מרוב לחץ חשפתי את כל החולשות הכי גרועות שלי ליד הילדים שלי, כל החולשות שלי נחשפו ליד אנשים שראו בי רמבו פעם, הכי חזק שיש". הוא נפרד מהשיחה והולך לבסטי שלו, לעזור לה עם רסיס שנפל לה בבית, לנסוע בכבישים של עיר שהפכה כבר במלחמה הקודמת לעיר רפאים, ועכשיו קיבלה עוד מהלומה שספק אם תצליח להתאוששממנה. "זה היה יום בחייו של ערן, תושב קריית־שמונה", אני מקריינת לעצמי בראש.

“אני מפחד הפעם". ערן “קונה הכל"

בבוקר מוקדם התעורר לצלילי האזעקה, ואז המשיך לעבוד וכמובן שלא הרוויח כלום כל היום. בחמש אחר הצהריים עוד אזעקה, והפעם הטיל פוגע בבית של החברה הכי טובה שלו. "אני מפחד הפעם, אבל ממש מפחד", ערן אמר בכנות הזו × שלו לפני שהוא ניתק אותי.

פגשתי אתערן, שמכונה "ערן קונה הכל", בכתבהשעשיתי לפני כמה חודשים על הגסיסה של קריית־שמונה. הסיפור כבר ידוע לכולנו - עיירת פיתוח גבולית שהוזנחה במשך שנים, עד שהגיעה חרבות ברזל ופשוט הביאה את העיר

צילומים: אפי שריר

71 ׀ ימ ים 7 ׀ 03 . 04 . 2026