ידיעות אחרונות 7 ימים

הפצצה בכפר שיעי בדרום לבנון. “לא נשאיר אבן על אבן"

"התשובה הקצרה: לא. הארוכה: כמי מה אנחנו ְ יום, ידענו ל 600 שנמצא פה כ־ נכנסים. מי שהופתע, אני חושב, זה העו ־ רף. הוא חשב שחיזבאללה הוכרע, שהוא על ברכיו. ואז היישובים התחילו לחטוף. זה כואב, ולא משנה אם זה ארבע רקטות . אסור לנו להשלים עם אף מספר. 400 או צריך לעשות הכל כדי למגר את האיום. זו האחריות שלנו והצבא צריך חופש פעולה כדי לעמוד באתגר הגדול שלנו, להסיר את האיומים מהיישובים, ולפרק את הארגון מנשקו". וזה אפשרי? "אני מאמין שכן, ובתנאי שיהיה לזה המשך מדיני: כמו שאמר קלאוזביץ, המ ־ לחמה היא המשך המדיניות בדרכים אח ־ רות". אחרים לא חושבים ככה. "אפשר לפרק אותו מנשקו, אולי לא עד הנ"ט האחרון, אבל את מה שהיה - איום בלתי נסבל בפשיטה על יישובים, הקמת אוהלים על הגבול והליכה חופשית על קו הגבול - את זה לא נראה יותר. אנחנו מסירים את האיום, וההמשך צריך להיות במישור המדיני. אולי לא נצליח להשמיד את האידיאולוגיה, זה עניין דתי, אבל בוא נרחיק את זה מהאזרחים, וכמובן שנרחיק את זה גם בזמן. האם בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה יקום ארגון אחר שיילחם בנו? סביר להניח. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שהמערכה הזו לא תסתיים לעולם. היא תשתנה. תמיד נחיה על חרבנו". לא הופתעת מהירי. מה כן הפתיע? "לא הרבה, האמת, אנחנו מכירים אותם כבר שנים. מה שכן, רוח הלחימה שלהם והרצון להילחם - הם רואים בזה מלחמת דת - קצת הפתיעה. אבל גם הרוח הזאת נשברת ככל שאנחנו מכים בהם. בסוף גם

נגדע את הקשר בין איראן לחיזבאללה. "החיזבאללה", טוען ק' בעוד הירי לצפון נמשך, "שוכב על הרצפה ואנחנו דורכים לו על הצוואר". × × × אני עוזב את חמ"ל האלוף. בדרכי לחממ"א, חמ"ל מרכז האש, אני עובר שוב במסדרונות הארוכים, הזהים. הייתי פה או לא? מי יודע. ההבדל היחיד בין המס ־ דרונות הוא שולחנות הכיבוד. על שולחן פלסטיק במסדרון אחד אני מוצא חבילת מצות פתוחה ולצידה ריבת תות צבאית בצבע זרחני, שנראית כאילו הקופסה שבה היא נמצאת תתכלה לפניה. על שולחן אחר במסדרון אחר אני מוצא כריכים שנראה שהותקנו עוד לפני ביות החיטה. על שולחן אחר עוגיות ישנות. במסדרון אחד יש בית כנסת, באחר סניף "כוורת", בשלישי מט ־ בחון שנראה כמו כל המטבחונים הצבאיים שהייתם בהם. כי בסוף, עם כל הטכנולוגיה המתקדמת והסודיות המוגברת, זה פחות או יותר אותו צה"ל מתחת לאדמה כמו הצה"ל שמעליה. הבור של פיקוד צפון נבנה כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים. נראה שזריזות לא הייתה אחד מהם, כי לקח כארבעים שנה לבנות אותו, ויש אומרים שהוא עדיין לא גמור. מכנים אותו "הארמון". הבור עמיד בפני טילים, רעידות אדמה, ובמקרה של התקפת אב"כ יכול להתנתק לגמרי מהעו ־ לם שבחוץ ולתפקד באופן עצמאי. לפעמים נדמה לך שהניתוק הזה מהבחוץ הוא התכו ־ נה העיקרית של המקום. בחד"ן חממ"א - חדר הדיונים של חמ"ל מרכז האש - אני פוגש את אל"מ י', מפקד החמ"ל. איש חינוך ממרכז הארץ ומי ־ ימים. "חיל 600 לואימניק כבר יותר מ־ הים, האוויר, חילות היבשה והמודיעין - הכל חלק מהתזמורת שאנחנו מנצחים עליה פה", הוא מפרט. "זו החממ"א, החמ"ל המרכזי של מאמץ האש הפיקודי, וזה הכלי הדומיננטי ביותר שעומד לרשות האלוף, ובמילה 'אש', הכוונה היא לכל מה שיכול לפרק את היכולת שלהם". אני מודה שחשבתי בתמימותי שהכוונה במילה אש היא לאש. חייבים לאהוב את השפה הצבאית. י' אומר: "החממ"א בנויה מכמה צלעות. יש את זרוע התכנון - שאנ ־ חנו קוראים לה זרוע התכנון". במקום אחר הוא אומר לי, "מפה אפשר להשפיע על המרחב באש". גם י' מלא במחמאות למבצע "חושך נצחי", שעורר בעולם לא מעט זעם. "זה היה תיאום מושלם. תהליך שלקח המון זמן, מודיעין ותכנון שהבשילו לרעיון והזדמ ־ נות שצצה, אושרה ומומשה. היכולת לקחת כל כך הרבה פרטים ולארגן אותם היא אמנות. זה אירוע שתוכנן המון זמן ולקח לא יותר מחמש דקות וחצי. היום אנחנו מבינים שהאויב קיבל מכה קשה. זה הישג משמעותי". יש טענה שנהרגו המון אזרחים. "עצרתי עשרות תקיפות כי ידענו שיש שם אזרחים, גם אם היו לידם אנשים שהיו ראויים למות. אני שמח שאנחנו כאלה, פו ־ עלים כירורגית, מקצועית ומוסרית. אנחנו לא כמוהם. אסור להרוג אזרחים". הופתעת מכמות השיגורים והירי של חי ־ זבאללה אחרי שנתיים וחצי של מלחמה?

AFP - KAWNAT HAJU צילום:

אל"מ י', מפקד חמ"ל מרכז האש: "אפשר לפרק את חיזבאללה מנשקו, אולי לא עד הנ"ט האחרון, אבל את מה שהיה - איום בלתי נסבל בפשיטה על יישובים, הקמת אוהלים על הגבול - את זה לא נראה יותר. ההמשך צריך להיות במישור המדיני. האם בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה יקום ארגון אחר שיילחם בנו? תמיד נחיה על חרבנו"

ליישובי הצפון, נכון? תושבי מטולה ושתו ־ לה כבר לא הולכים לישון בפחד שיפשטו עליהם. זה לא מעסיק אותם - וזה דבר דר ־ באוקטובר. 7 מטי. תיזכר איפה היינו לפני זה דבר מדהים. הרחקנו בצורה ברורה ומוח ־ לטת (ואז מסייג את עצמו: 'בצורה משמעו ־ תית') את איום הפשיטה על יישובי הצפון. הלכנו קדימה לקו הנ"ט - וכבר כמעט לא יורים על היישובים. אנחנו נמצאים בכל רכס שולט שממנו אפשר לירות על היישו ־ בים. כמעט לא יורים יותר, רק נ"ט אחד בארבעת הימים האחרונים. נותרה משימת הרקטות, ואנחנו על זה בכל הכוח". ועדיין, מאה ליום. "כן, אבל שני שליש מזה על הכוחות. על כל תמ"ס (ראשי התיבות של נשק תלול־מסלול, כמו רקטה) שנורה לכוחו ־ תינו ולא ליישובים, זה אומר שאני עושה את המשימה. זה מסוכן, אבל זו המשימה שלנו. ולא השלמנו את העבודה. זה ברור לי. נביא למציאות כזאת שתושבי הצפון יהיה שמחים ובטוחים. הדרך ארוכה ומפו ־ תלת, אבל נגיע לשם. אני מאמין בזה בכל ליבי. חיזבאללה לא בקרב גבורה הרואי. זה לא האויב שהאדרנו וגידלנו. הוא נלחם, כן, אבל אנחנו מתמודדים מולו. בכל קרב, ידנו על העליונה". אז עכשיו יש לנו חמש אוגדות בלבנון. מה התכנון, רצועת ביטחון חדשה? "אנחנו תופסים את הקווים מהם נורה נ"ט. לא תשמע אותי אומר את המילים 'רצועת ביטחון'". , היית ילד כשיצאנו מלבנון, 35 אתה בן ואולי אתה לא זוכר את הגיהינום הזה. מה שונה הפעם? "מעריך שלא נחזור על אותה שיטה, אבל יחד עם זאת צריך לאפשר מציאות שקטה לתושבי הצפון. אנחנו מייצבים את זה עכשיו, בונים גבול בטוח. לא נא ־ פשר לחיזבאללה להתבסס מדרום לליטני. נחסום את הדרכים, נייבש את מקורות המימון, לא נשאיר אבן על אבן. הכל כדי לגרום להם לא לרצות לתקוף. ובעיקר,

בידינו". בידינו? שוב. בפעם המי יודע כמה. אני מרגיש שכולנו ממלאים תפקיד בסרט שכבר היינו בו מלא פעמים, ואף פעם לא היה לו סוף טוב. אנחנו עושים כל פעם את אותו הדבר בערך, ומצפים למשהו אחר לגמרי. אבל מצד שני, מה כבר אפשר לעשות? כשמדגדגים אותך אתה צוחק, כשמנסים להרוג אותך אתה נלחם. מצבו של החייל שנפצע בסדר, מעד ־ לא נפגע. "אנחנו 9 כנים אותנו. גם הדי־ ביממה מאוד שקטה בסך הכל", אומר ק'. לא אם שואלים את תושבי הצפון. על אחד המסכים עדכון: שיגורים מנ ־ בטיה. מטוס מוזעק למקום. "אנחנו מזהים מי שיגרו", אומר ק', "רואים אותם בורחים - ובום, אנחנו תוקפים". אבל זה כבר מאוחר מדי, לא? "הם לא ישגרו שוב. אנחנו תוקפים וצ ־ דים ומפרקים אותם. נקווה שנראה ירידה בכמות הירי". אתה רואה הצלחה? "לא מספיק". למה לא? "כי לא משנה מה נעשה, לא נגיע לא ־ חרונת הרקטות. זו משימה בלתי אפשרית, לבנון מדינה סבוכה, הדברים מוחבאים בכל משגרים 200 מיני ואדיות. השמדנו יותר מ־ בארבעים הימים האחרונים. ועדיין, צריך להשתפר. אפשר להרחיק את האיום דר ־ מטית, וזה מה שאנחנו משתדלים לעשות. תפקידי שלא יהיה חייל רדואן אחד מדרום לליטני". משגרים מתוך כמה? 200 "לא יודע להגיד, אחוזים גבוהים ממה שיש להם. להבנתי, אנחנו מתקדמים מאוד במשימה. תראה שממוצע השיגורים ירד למאה שיגורים ביום". 200 דרמטית. מ־ כן, אבל מאה שיגורים ביום זה המון. "נכון. אנחנו מבינים את החשיבות ונ ־ מצאים בפעילות עצימה. כל המערכה היא למען היישובים. אתה שואל על מספר הר ־ קטות כדוגמה לחוסר הצלחה - וזה נכון - אבל אתה כבר לא שואל על הפשיטה

הם בני אדם, כשאנשים סביבך מתים, כש ־ תגבורת לא מגיעה והאספקה מושמדת - הם נשברים". אתה לא מרגיש את הפער בין תחושת השליטה והניצחון שאתם משדרים פה לבין הבלבול והפחד בחוץ? "אני חושב שאנשים מבינים את ההיש ־ גים. אבל אני מבין את השחיקה והעייפות של האזרח שרץ למקלט. לך ולתקשורת יש תפקיד חשוב: לתווך את המציאות הזאת, להעצים את זה שאנחנו מביאים הישגים. שעזבנו בתים, עסקים ומשפחות כדי לייצר מציאות אחרת". אולי התפקיד שלי הוא דווקא לתווך את המציאות העגומה והמפחידה שבחוץ לך ולחברים בצבא. כי הפער בין הניצחון פה למטה לחיים הקטועים שם למעלה אדיר. "לא בחרנו במלחמה הזאת. היא נכפ ־ סוכל: חאג' יוסף אסמאעיל האשם

17. 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 24