ידיעות אחרונות 7 ימים

"התחיל כפרויקט אקולוגי". קהילת "ספירלה"

בסמינר הקיבוצים. הם למדו ביחד כוריאוגרפיה בגרמניה, אך עזבו את עולם האמנות. עדי: "אני מעצבת אתרים ויון

הקים עסק של אי־קומרס". ולמה בחו"ל ולא בישראל?

יון: "זו לא הייתה תנועה נגד משהו, אלא תנועה של בעד, של מה עוד יכול להיות בחיים. האם זה יכול להיפגש עם עוד אנשים ממדינות אחרות. זה לא תמיד פשוט. בישראל, אם יש לך סתימה בשירותים, אינסטלטור יגיע באותו יום. באיטליה, הוא ישמע שזה מאוד דחוף ויגיד שבטח, הוא יגיע בעוד שבוע. אבל הצד החיובי בזה הוא שרגוע פה. העבודה היא לא במקום הראשון בסדר העדיפויות". עדי: "השותף שלנו הוא יווני ולא יכול לחיות בארץ, אז להקים קהילה בישראל לא הייתה אופציה. בכלל, רצינו קהילה מעורבת. לפגוש עוד אנשים תחת הכותרת 'מחקר האדם'". יון: "גם מי יכול כלכלית, בישראל, דונם?" 160 לקנות איך באמת שני צעירים רוכשים שטח כזה גדול? יון: "קנינו לפני שלוש שנים בעזרת העסקים שלנו וההורים". אז בואו ניכנס למודל של הקהילה שלכם. עדי: "זה קיבוץ, אבל בינלאומי, ולא על בסיס אתני. זה לא המודל הקומוניסטי. הכוונה למעין משפחה מורחבת על בסיס ערכי כנות, שותפות ופתיחות. זה מקום לעבודה פנימית, התבוננות ולימוד. הגרעין המייסד זה אנחנו והחבר היווני שלנו, אבל מאות אנשים מגיעים לפה מדי שנה לתקופה משמעותית. אנחנו מעבירים סמינרים שאנשים באים אליהם כדי ללמוד ולהכיר את המקום. לאט־לאט, אנחנו מייצרים תנאים שיאפשרו לאנשים להצטרף". יון: "אנחנו לא רוצים להיות כפר עם שכנות טובה, אלא קהילה שחיה ביחד ועובדת ביחד. אנחנו נחליט כולנו איך מתפרנסים ואיזה בית ספר מקימים, איזה בתים בונים. אלו שאלות מרתקות, והן הבסיס ללימוד שלנו". ואיך זה עובד עם השכנים? "יש בעיה קטנה שבאיטליה הכל צריך להיות ממוסה. בישראל, אתה הולך לשכן שלך ועוזר לו לתקן את הגג. פה, אומרים לך 'מה זאת אומרת, עבדת בחינם?' אחד האתגרים זה למצוא מבנה משפטי לצורת הקיום הזו פה". עצירה לרגע. ממה אתם חיים? עדי: "יש לנו עסק של חתונות ועסק

של אירוח. כל קיץ אנחנו מלאים. זה יאפשר למי שיצטרף להתפרנס מהמקום. בהתחלה התפרנסנו ממסיק ומכירת שמן זית". איך נראה היומיום שלכם? עדי: "מתחילים את הבוקר עם הזריחה, יושבים ביחד, ישיבה שקטה, לא מונחית, ואז מתחלקים לעבודות. בנייה בבטון, חקלאות, עסקים, להביא חתונות לחווה. עושים הפסקת צהריים ואוכלים ביחד. לפני תחילת הארוחה יש עצירה לפגוש את הגוף, איפה אני נמצאת, ואז מתחילים לאכול ביחד. מתעניינים איך עבר היום לכל אחד, לפעמים השיחה מתפתחת לשאלה מעניינת שעולה". יון: "פעם בשבוע יש שיעור תיאטרון, משהו שהבאנו מהעבר שלנו. הזדמנות להיפגש קצת אחרת, וזה גם כיף". אתם רואים הבדל בין הישראלים שמגיעים לפה לאירופאים? יון: "ישראלים מרגישים מיד בבית. זה מקסים ונפלא ויכול להיות מעצבן. אירופאים נפתחים לאט־לאט. בהתחלה הם נבוכים, צריך לדובב אותם". חלות. ועדיין, כיוון שיש הרבה אנשים מבחוץ, השפה היא אנגלית ויש שלטים שמזכירים לדבר בשפה בינלאומית" גלעד ברונר: "כל יום שישי, יש ארוחת ערב ביחד. ניצן, אחד ממקימי המקום, מברך על היין, ברכה הוליסטית, ותמיד יש

קהילהמאורגנת גם סביב חגים, שבתות. על מה חשבתם? עדי: "כל מה שהקהילה תרצה לחגוג. בפסח האחרון חגגנו כי זה גם פסח, גם פסחא וגם עיד אל־פיטר, כי היה פה פקיסטני. אני חצי מרוקאית, אז גם עשינו מימונה עם מופלטות ונגינה על קחון". איך המשפחות הגיבו למעבר? יון: "בעקבותינו, המשפחה שלי עברה לחיות על הקו. הם שלושה חודשים גרים לידנו ושלושה חודשים בארץ". עדי: "למשפחה שלי מאוד קשה עם המעבר שלי. גם לי קשה שאני רחוקה מהם". אתם רואים את העתיד שלכם פה? עדי: "הפרויקט הזה הוא ניסוי. אם זה יצליח לנו, ותהיה קהילה משגשגת, היא תישאר. אם לא יתרומם, נחזור לחיות בנאות סמדר". "רוב האנשים רק חולמים" כפר ליד העיירה טטוון, בולגריה ), מטפלת ברפואה 40 ג'ני ענבי ( ,) 48 סינית, הגיעה עם בת זוגה, איילת ( מורה במקצועה, ושלושת הילדים (שניים מנישואיה לגבר וילד שלישי משותף) לכפר קטן, שאתשמו אינה חושפת מטעמי ביטחון, ליד העיירה טטוון בבולגריה, במהלך המלחמה האחרונה עם איראן. השמיים נסגרו, אבל הן לא ויתרו. לקח להן שלושה ימים עד שהגיעו מישראל לכפר הפסטורלי. "אני כבר כמה ימים טובים בבולגריה, ועוד לא הפנמתי שאין פה אזעקות", היא מספרת בשיחה מביתה החדש. "הבן הקטן שלי בן השבע שאל כשהגענו 'איפה הממ"ד?'"

המעבר לבולגריה, כחלק מקהילה, ישב אצלה בראש כבר כמה שנים. ענבי הייתה בתהליכי גיוס של אנשים נוספים לכפר שתקים, אבל המלחמה בעטה אותה להתחיל מחדש, כאן ועכשיו. יש כבר שש משפחות בעניין. שותפתה למהלך, מאיה וינברג, שמתגוררת עם משפחתה בסופיה, מספרת: "אנחנו רגע לפני לשים מקדמה. אלף יורו לדונם, כולל מבנה 30 עולה לנו משותף ופרצלציה". ענבי מספרת: "סיימנו לבנות בית במושב שעל ברמת הגולן רק לפני ' נסענו עם 23 שלוש שנים. אבל באוגוסט הילדים לחודש לגיאורגיה, ושם הייתה לי הארה. הבנתי שישראל לא הולכת למקום טוב. המצב הביטחוני, הממשלה. תחושה שהולכים לכיוון דתי־קיצוני. הבנתי שאני רוצה למצוא למשפחה שלי אלטרנטיבה. למצוא לנו ולילדים עתיד טוב יותר". איילת מיד הצטרפה לרעיון ההגירה? "למרות שנולדתי ברוסיה, ישראל הייתה הבית היחיד שלי ועברית שפת האם יותר מרוסית, אבל עדיין, הצלחתי לראות את עצמי חיה במקום אחר. לאיילת היה יותר מורכב. היא נצר למשפחה שחיה כמה דורות בארץ". ומה היה הצעד הבא? "בספטמבר נסעתי עם חברה לשלושה ימים לבולגריה, לחווה של ישראלים. לראות אם זו אופציה עבורנו. הרעיון היה לבשל מעבר עתידי. לקנות שטח, לבנות בית. למצוא פתרון לימים שבהם יהיה כבר בלתי אפשרי לגור בישראל יותר. נגיד, עוד חמש או עשר שנים. , עם ההלם והטראומה, הגענו 7.10־ "ב לבולגריה, לחווה ההיא, שירדה מהפרק כי הייתה נידחת מדי בשבילנו. גרנו שם והתחלנו לחפש מקום. מהר מאוד הגענו לטטוון, אזור פסטורלי מדהים, זול למחיה, אבל חסרה שם קהילה". יש בולגרים בעיירה. "בבולגריה, כמו ברוב אירופה, חיים בכפרים בעיקר אנשים מבוגרים.

צילומים: מהאלבום הפרטי

“מטבח טבעוני מעולה". “ספירלה"

>>

17. 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 46