ידיעות אחרונות 7 ימים

החיים טעם

/

/ נ י רה ו ר ו ת י ר ו ס ו /

צומת גיבורים

הלב הפועם באזור התעשייה של קריית–שמונה, הכוח של יסמין ממג'דל שמס, והכוכבים של שלומי: לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות נירה ורותי בחרו שלושה ניצחונות קטנים, אנושיים ומוחלטים מאוד, שיושבים על קו האש הצפוני שלנו

אני רוצה להזדקן במקום שיהיה יפה ומכבד כמו המועדון הזה”. והוא באמת יפה ומכבד: נקי, הציוד חדש ושמור היטב, יש חדר תפי ־ רה וחדר יצירה וחדר אחות וחדר אוכל מק ־ סים עם פנים לנוף ומטבח מצויד שמגישים בו אוכל מסובסד פעמיים ביום, ואפילו גינת ירק שצופה לאופק. שלומי, שבראשה עומד י � שנים גבי נעמן, היא סמל של נ 27 כבר צחון ושל הנהגה. עובדה. יש ביקוש לנדל”ן אפילו בזמן מלחמה. #2 ניצחון מוחלט התרגלנו כבר במהלך השנתיים וחצי האלו להדליק לעיתים את הטלוויזיה ברקע, כפי שאדם נורמלי בעולם ישים לעצמו רדיו עם מוזיקה. אנחנו שומעות את לרלרת האולפנים, את הפרשנים והביטחוניסטים, את העוקצים והמתריסים, את אלו שצוע ־ קים בשביל הרייטינג ואת אלו שצועקים כי הם אלימים סתם. כבר זרקנו כפכף על איזה גנרל בדימוס שאמר בפעם המאה “אמרתי ואני חוזר ואומר”. ופתאום בין הקוצים נשמע קול חדש, שבור וזקוף כאחד. היינו באמצע משהו פרו ־ זאי, וברקע עלתה לשידור יסמין ח׳טאר, אלמנתו של רס״ל מאהר ח׳טאר ממג'דל שמס, שנפל במערכה הנוכחית בלבנון. יסמין דיברה בקול צלול וחד וסיפרה על בעלה הגיבור, טיפוס יוצא דופן, שהולך עם האמת שלו עד הסוף. היא סיפרה על הבחי ־ רה להתגייס לפני שנים, לפרוץ דרך לשכ ־ נים, לקרובים ולחברים, לקחת חלק בביטחון של ישראל. “תמיד היה חשוב לו להיות שייך, לתרום”, היא אמרה, "והמסר שלי הוא לקרוא לכולם להתגייס. זאת המדינה שלנו, אנחנו חלק ממנה ואם אנחנו לא ניתן לא יהיה שום קיום למדינה הזאת”. שמענו אותה, ימים בודדים אחרי ששכלה את בעלה, מדברת באצילות וב ־ כאב. העוצמה שלה והיכולת להיות כל כך ערכית ומדויקת גם ברגעים של שבר, לימדו אותנו הרבה על הבית שהיא גדלה בו, על קרקע החינוך הערכית. בשיחה שלנו עם יסמין היא סיפרה על ההבנה שנופלת עליה בכל בוקר שזה לתמיד. הוא אף פעם לא יפתח שוב את הדלת ויחזור אליה ואל הבנות שלהם. אין לנו דרך להוריד מהמשא הזה של יסמין, אבל ביקשנו להשתמש בבמה הזו כדי להנציח את רס״ל ח׳טאר המיוחד, פורץ הדרך. מאהר אהב מאוד בשר וגריל, הוא

אם יש משהו שלמדנו ממש טוב בשנתיים וחצי האחרונות זה שמלחמה היא אירוע של אין. אין בה חגיגה, אין בה שמחה, אין בה

באמת תרועות ניצחון הוליוודיות, ובטח שאין בה שום דבר "מוחלט". מלחמה היא פצע מדמם, היא החלטות קשות בין רע לרע יותר, והיא בעיקר נושאת מחיר כבד של שכול וטראומה, בחזית ובעורף. גם בתרחי ־ שים הטובים ביותר שלה, אין במלחמה “ניצ ־ חון מוחלט”. מישהו כבר צריך להגיד את זה. לכבוד השילוב המורכב הזה בחיינו של יום העצמאות ויום הזיכרון ניסינו לחפש נקודות מוחלטות שיש בהן ניצחון, ניצ ־ חון שבנוי על כאב ועל עבודה קשה ועל מנהיגות מדויקת, אחראית, ישרה. כזאת שכולנו משוועים לה. ומצאנו. הנה הצצה אליהן דרך שלושה סיפורים מקו האש הצ ־ פוני שלנו. #1 ניצחון מוחלט דוד קוראים לו, והוא עומד ניצב כסמל הניצחון המוחלט. אנחנו פוגשות אותו ליד בניין המועצה של שלומי. בחוץ יש גשם של אמצע החורף וטילים ואזעקות של אמצע אחוזים של הניצחון 10 המלחמה. דוד הוא ה־ המוחלט שהם שלומי. מה זה אומר? בשונה ממקומות אחרים שפונו, לשלומי אחוז מהאוכלוסייה. 110 חזרו לאחר הפינוי כלומר יותר תושבים ממה שהיו ביישוב . דוד רכש בשלומי בית תוך 2023 באוקטובר כדי המלחמה ועבר לגור ביישוב בפברואר האחרון. “אני מאמין בשלומי”, הוא אומר לי במ ־ בטא אמריקאי, “זה מקום נפלא”. אני מסכימה איתו כמובן אלא שעל הנייר דוד הוא משוגע. אבל האמת שהם לגמרי צודקים בבחירה הזו. והסיבה הראשונה לע ־ בור לשלומי היא הנהגה. ככל שאחוז יותר ניכר מהמשאבים מצליח להרטיב את האדם הקטן ברחוב בגשמי ברכה של מדרכות או מיגוניות, גינות, מתנ”סים, אירועי תרבות, צוות רווחה, גינון, טיפוח, חוגים, גיל רך וגיל זהב, ככה עבודת הרשות טובה יותר. הנה דוגמה. בשלומי קיים מרכז יום לקשיש כמו שיש בהרבה רשויות אחרות. את מרכז היום מנה ־ לות לודה ואילנה, הצוות הכי מסור ומקצועי שניתן לדמיין. לא סידרו להן ג׳וב, הן לא מקורבות. לודה גאה במרכז לקשיש ואומ ־ רת, בצדק, “כולנו יום אחד נהיה בגיל הזה.

אסתר ויורם, מאסתריקה.קלסיקה ועקשנות

היה איש של נתחים כבדים מצד אחד - כמו אסאדו במעשנה ובגריל, ונתחים קלילים מצד שני - כמו סטייק פילה. את הבשר שלו הוא היה מתבל רק במלח ובפלפל, ואוכל עם עגבנייה ובצל בגריל ליד, ומסרב להתמלא מהסלטים. המתכון של האסאדו במעשנת הוא לכ ־ בודו ולזכרו של רס״ל ח׳טאר, והזדמנות חשובה להזכיר שיום הזיכרון ויום העצמאות הם של כל מי שנלחם על קיומה של מדינת ישראל. #3 ניצחון מוחלט אזור התעשייה הדרומי של קריית־שמונה נראה בשנתיים וחצי האחרונות כמו סט של סרט פוסט־אפוקליפטי. אבל בתוך השקט המתוח הזה, מאחורי דלת זכוכית, פועם לב של עקשנות ויצירה. אסתר ויורם, הזוג היפה והמוכשר שעומד מאחורי "אסתריקה", הם ההגדרה המילונית לישראליות שסירבה להישבר. בתחילת המלחמה הם התפנו, כמו כולם, אבל הגעגוע למטבח, לעיר ולאנשים החזיר אותם הבי ־ תה מהר מאוד. הם פתחו מחדש את המקום, כנגד כל סיכוי כלכלי או ביטחוני, והפכו אותו לאי של שפיות וקולינריית־שיא בתוך כאוס לא נתפס. העיצוב שם יפהפה, עירוני־היפסטרי, כמו מקום במטרופולין גדול. אבל המציאות הישראלית נוכחת בכל פינה: חתיכות טי ־ לים ורסיסים מפוזרות במקום כקישוטים אירוניים, מחוות של הערכה לחיילים שקופצים לאכול וממלאים את המקום, לו ־

קחים קפה ומאפה חינם. יורם אופה שם בכל בוקר לחמניות טריות, כאילו אין בעולם שום דבר מלבד הדיוק של הקרום והרכות של הבצק. בפנים, הם מגישים את כריכי הרוסטביף והקורנביף הכי טעימים שאכלנו בישראל, בפער. זה לא רק הבשר האיכותי או הלחמ ־ נה ּ נייה של יורם, זו הידיעה שבכל ביס צפו עקשנות גלילית מזוקקת - אוכל הוא ֿ גם כוונה טובה. + קונטקסט + איכות חומרים זהו ניצחון מוחלט של הרוח על החומר, של הלחם על האש. אנחנו מוכנות לנסוע לשם גם תחת מטחים ומצפות שממש בק ־

17. 04 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 68