ידיעות אחרונות 7 ימים

/ שלמה ארצ י /

איור: יזהר כהן

ההזדמנות לפגוש את עצמנו

"אין דבר כזה סיום", אמר אחד הילדים סיום? / שאלתי את עצמי לפנות איפה אני? החמודים בטלוויזיה. בוקר, כשהתעוררתי לפתע בלי שעה, תאריך וזמן. אתה לא או עם 2 ארטמיס בפקיסטן ולא עלית לירח עם החללית קושמרו וסמדג'ה להימלאיה. טוב, באמת למחרת הפסקת האש הכל התעורר לחיים, הופיעו בבארבי, ואני חשבתי איך בכללאפשר לחזור טיפקס להופיע כשהלכו לנו ארבע הופעות בחודש הזה ומצב הרוח מוזר. לא אומר בקרשים, אבל בהחלט במותשים. ונזכרתי בזוג שנקלעתי איתם במקרה למקלט השכונתי באזעקה במוצ"ש הזה. בסדר, אבל כרטיסים לשוני ושאמרו שקנו איך חוזרים לעצמנו. הרבה דיברו איתי השבוע על מצב הרוח / "המוזרות" הזאת. כי בזמן המלחמה נפרדנו מההרגלים הישנים והמצאנו אחרים. למשל: כמעט לא נהגנו ברכב (עובדה, הפקקים עכשיו). אני ראיתי טלוויזיה יותר ממה שמותר וצריך. שנאתי וכעסתי, לא יודע על מה שאכלתי, המרציפן ולמה, אפילו על רבע על חברים, על הרעש שעשו הבנאים ממול. אז איך עכשיו נפגשים עם עצמנו כשבצפון איך, מחדש? מה הכיוון? כשבהורמוז מצור ימי, יורים, כשהמדינה עושה את זה יחסית בקלות. למשל בטקסים זה תמיד עובד כי כשהיא מתחילה לחלק ישר את כל המשואות ופרסי ישראל ישר נהיות מהומות, מי ראוי ומי פחות, מי תידלק ומי חילק, מי הקליק ומי לא הסמיק. ואז דין פישר, איש התחבורה , עלה למסך, 12 ושדות התעופה ב־ והחברים שלי, שרוב מאווייהם נתונים לנסיעות לחוץ לארץ, היו מבסוטים עד הגג. כי כשדין המזוקן לעומת גיציס וניצן, מכריזי האזעקות, נהיה אופטימי, השמיים שמעלינו נהיים גם, ואם לא יקלקלו את השמחה נחזור לנסוע, רק השד יודע לאן. "בא לך פורטוגל?" שאלה. חלמתי בלילה על הופעה מקצות ההתרעות / – כן, הופעה שלו, לא מאיר ישראל בהיכל התרבות של שלי – ושהקהל... טוב, לא חשוב. לא אלאה אתכם. אצלנו והגיעו מכל קצות דווקא בחג השני הילדים היו ואפילו ההתרעות והאזעקות, כולל ממצרי הורמוז, "העיירה עם הרוצח והבלש והאזרחים", שיחקנו במשחק מכירים? מה שבטוח שלאמא של טייס הקרב (שאני מכיר) נהייתה נשימת הקלה קו טהרן־ישראל, שעשה שעות על מסוימת בהפסקת האש. אנחנו רחוב גיבורים בקריית־שמונה / חייבים עכשיו לפגוש את עצמנו. לא רק בממ"דים, לא רק רחוב של גיבורים בקריית־ בתמונה האלמותית שראיתי: אחרי הפגזה, וחיילים ואנשים עומדים וביניהם שמונה כמה ילדים קטנים, קריית־שמונאים. הו, אלוהי המציאות. מה פשר המציאות הזאת שאליה שעות 46 נקלענו? הרי לפי הספירה היינו בסך הכל

בעלה הראשון שמואל ז"ל, שנרצח בידי הנאצים. אז מה המסקנה בכל יום שואה? שהמדינה זו ההצלה שלנו ושצריך לשמור עליה, בכל בחינה שהיא, מכל משמר. אבל ואורבן נפל, ואגב בודפשט, אמא, היו השבוע בחירות זה באמת כבר לא העניין שלך. אחרי שאמא ואחותי הלכו לעולמן נאו בבירקנאו / באושוויץ־ במצעד החיים נסעתי עם הלהקה להופיע בירקנאו. אחרי ההופעה ישבתי על לאגר מנותץ במחנה ואמרתי לו שמה מסלוניקי, עם מאיר ישראל, שהוריו באו וזה העתיד זה עדיין אנחנו וזה עדיין הם שקורה עכשיו והעבר שלא פעם מתערבבים עם אנטישמיות ושנאה והולכים מכות. מאיר האהוב נפטר בתחילת המלחמה, אבל בסוף איך שלא נסתכל על זה העובדה שהצעירים, ובהם זה ניצחון הרוח. נכדיי, ישבו דקה לפני ההתרעות על בירה, חלפו שלוש שנים למות שלוש למאיר שלו / לא, לא היינו ממש מאיר שלו הסופר. מאיר הראשון, "סיפורי חברים, אבל עשינו יחד תקליט מצליח שנקרא הוא כתב ושנינו הקראנו וזה השאיר לנו התנ"ך לילדים". באמפי יום אחד היה בהופעה שלי ייחודי. מקום לדיבור למחרת החמיא לי ושאל אם אפשר להעיר כמה נהלל. הערות. אז אמרתי לו: מאיר, עזוב, למה לך להסתבך? קראתי המון ספרים נפלאים שלך ולא הייתה שאלת אביב / "עגלת קפה בשכונה שלנו ששימחה את האנשים מלחמה" כל הזמן בין האזעקות התכופות במרכז. השבוע גיליתי שסגרו אותה. מה קרה? שאלתי. "העירייה לא נתנה להם רישיון". חבל, זו לתושבים. נחמה הייתה בהחלט לא מקורב לקפה ונשבע לכם שאני שלהם. לא ישבתי שם שם אפילו פעם אחת. כל המלחמה החייתי את נפשי בוויטמינים, ולקחתי גם כמוסה נגד דלקת בגיד היד. כי כל המלחמה עסקנו בדבר אחד, לשרוד – לדאוג למשפחתנו, לילדינו, לסביבותינו, לצאת בזמן הנכון מהממ"ד, להיצמד בדאגה לחיילינו, למדינתנו, למטבח (בישולים), לאופניים, לניווט בין האזעקות (נקלעתי עשר פעמים לאזעקות בחוץ). והכל כדי לפגוש את עצמנו, כי בעיניי במצבים כאלה הכי חשוב זה לשמר את הרוח. הרי משואה כבר הדלקתי, על פרס ישראל ויתרתי, מה נשאר? "מלחמה זה משהו ששווה לנסות?" שאלה אביב הקטנה במפתיע בארוחת שישי. רק הזמן יגיד, קוראים הסברתי לבת השש ואחר כך "פרספקטיבה", לזה הוספתי: עם הטקסים המגיעים אלינו בשבועיים הבאים כדי לזכור מאיפה באנו ולאן נלך, תדעי כאמת בסיסית. – לא כמנטרה אלא שעם ישראל חי היא מעוגת הלימונים, תטעמי בבקשה אמנם חמוצה אבל גם מאוד מתוקה, אמרתי ואחר כך × חתכתי לשנינו פרוסה. הערתי לך בחיים עליהם. הוא גר אלוני אבא. במקום שבו נולדתי, וגם זה עמד לזכותו של השנון המאיר והשלו והחסר. החכם

ואם זה מקום שלישי בארץ. בממ"דים, אמרתי לה: תתגאי, הצעתי, והיא עוגת לימונים, כך, אז כדאי לך לעשות לנו עשתה נהדר. והזכרתי לה שיש לנו את יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות וכל הטקסים החשובים והמיועדים לאחד אותנו ושחייבים להוריד את "ממד המריבות" ולהחזיר אותנו לפגוש את עצמנו, במיוחד עכשיו. לטראמפ אולי לא יהיה תרבות לא טבעית / ִ ה פרס נובל לשלום, אבל נושאת מטוסים על שמו תהיה בטוח בסוף ההרפתקאה הזו. והאיראנים? הם יכבשו את הכבישים, שפוזרו המומחיסטים יפילו את המשטר, התנבאו כל באולפנים והפכו לסלבריטיז. אז כמו שאומרים, "לא ביצים ולא תרנגולות". או שהאיראנים נורא פחדו מהחארות של משמרות המהפכה שירו בהם ברחובות, או שלא יודע. "הם 80 מיליון", אמר מומחה אחד. שבוע אחר כך שמעתי 70 , נשבע לכם. לפי זה 100 מיליון ואחרי שבועיים הם נהיו

תרבות איראנית לא טבעית, ִ ימי המלחמה ה 40 התרחשה ב־ ובמהירות מטורפת. יש אנשים שמשקרים ויש כאלה שממציאים אמת. ככה זה במלחמה, אתה מתחיל בטהרן וגומר בשיחות קשות ועקשניות באיסלאמאבאד בפקיסטן עם השאלה הטראמפיסטית: תגיד, מה הלאה? ואז הגיע יום השמיים של אתי ואמא / השואה השבוע ושני דברים עלו בראשי. הראשונה, "השמיים המופלאה מהיומן שכתבה בשם אתי הילסום שבו הגדירה לפני שנספתה בשואה את המושג שבתוכי", "השמיים שמעליי והשמיים שבתוכי", שני השמיים הכי חשובים לנו בעיתות משבר. והשנייה שעלתה ברוחי היא אמי, שכבר איננה. שוב לקום מעפר שאלתי אותה בדמיוני איך הצליחה אז ולצאת ממחנה אושוויץ הידוע לשמצה שבו חייתה שנה אמר הסופר כמוזלמנית ("המוזלמן הוא העדות", מחייה האיטלקי יהודי פרימו לוי). אחרי השחרור אמא צעדה עם הקילו המסכנים שלה שלושה חודשים כדי להגיע בסוף 22 את בבודפשט לבית הוריה ברומניה, וכל זה אחרי שאיבדה

כל המלחמה עסקנו בדבר אחד, לשרוד - להיצמד בדאגה לחיילינו, למדינתנו, למטבח (בישולים), לניווט בין האזעקות. והכל כדי לפגוש את עצמנו

9 ׀ ימ ים 7 ׀ 17. 04 . 2026