ידיעות אחרונות 7 ימים

/ דרור פויר /

תחזירו לי את הרעש

ישה מבוגרת בחלוק ונעלי בית יוצאת בצעד מהוסס מה ־ בניין המנופץ במרכז תל־אביב ועומדת במבט מבולבל בין שברי הזכוכיות, תריסי הפ ־ לסטיק ופרופילי האלומיניום שחיים על סוכר וקפאין, דרור פויר מבין שהוא מעדיף לסבול מהמולת העיר כשהיא בריאה וסואנת מאשר אביב כשהיא פצועה ושקטה – ליהנות מתל א זירת נפילה, חניון נטוש, שדרות שקפאו מלכת, מדרכות ריקות אבל גם שכנות טובה, סולידריות וסימני חיים בכל תרחיש. בין הבניינים שנפגעו לאנשים עייפים ממלחמות

לא סדירה, מתח גבוה, ספרינטים חוזרים ונשנים, מחסור בחמצן ובשמיים מעל הראש, חוסר פרטיות, דאגה לילדים או להורים ותחושת איום קיומי כדי להוציא בן אדם לגמרי מאיזון. אני קורא שכבר אחרי שעות בלי שינה או עם שינה קצרה, 48 ־ 36 קטועה וחסרת חלומות יכולות להופיע "הפרעות קלות בתפיסה, בלבול, תחושת ניתוק מהגוף, אובדן תחושת זמן ומצב רוח תנודתי". שימו שם תמונה שלי וזהו. לצאת מאיזון? זה כמעט מצחיק הרי. זה שלא נכנסנו למלחמה הזאת - תקראו לה אתם שאגת הארי - במצב מאוזן מי יודע מה, כן? רבים מאיתנו נאבקים, ברמה כזו או אחרת, כדי להישאר על הקצה ולא ליפול ממנו. וגם זה לא תמיד מצליח. בשורה של מחקרים רחבי היקף שפורסמו לפני פחות משנה תחת הכותרת "עייפים ממלחמה", מצאו חוקרים מהאוניברסיטה העברית עלייה חדה ומתמשכת בנדודי שינה, ירידה חדה במשך השינה ותלות בכדורי שינה בקרב הישראלים במהלך המלחמה בחמאס ובעקבותיה. הפרעות השינה שלנו, נכתב במחקר, "אינן רק תגובות מיידיות ללחץ חריף, אלא עשויות לייצג השלכות ארוכות טווח של חיים תחת איום מתמשך". אנחנו מתחרפנים, במילים אחרות. מרוב שהמוח שלנו פעל במצב הישרדות, הוא כבר מתקשה להירגע, משחרר קורטיזול ואדרנלין ונשאר במצב של "הילחם או ברח" גם כשאין לו סיבה אמיתית. התוצאה היא היומיום הישראלי המורכב מתשישות וקצות עצבים חשופים. בהתחשב בכל אלה ובעלייה במספר הפוסט־טראומטיים בישראל, אפשר היה

גם שם מנוקד הכביש רסיסי זכוכיות - ההדף נע בדרכים מסתוריות - ונכנס למקלט באחד הבתים. למרות שהמקלט מלא עד אפס מקום, שורר בו אותו שקט סמיך וכבד. יש לי תחושה שכבר הייתי במקלט הזה מתישהו. אולי במלחמה הקודמת, אולי בזו שלפניה, אולי במלחמה הבאה. × × × במהלך שלושת הימים והלילות הראשונים של המלחמה שוטטתי במקלטים של תל־ אביב, מדרום לצפון וממזרח למערב - בבתי ספר ובתחנות רכבת קלה, בחניוני ענק של מגדלים חדשים ובמקלטים קטנים של בניינים ישנים, אחד מהם הוא כמובן הבניין שלי: מקלט אפל, עצוב וטחוב שאין בו קליטת ווייפיי, אבל לפחות האנשים בסדר. בימים האלה ראיתי את אחיותיי ואחיי הישראלים התל־אביבים בשלל מצבי צבירה, שלהם ושלי. העיקרי בהם היה התשישות. מספיקה יממה וחצי של שינה

ריה את החיים שהיו לה עד לפני עשר דקות. אני בסדר, היא חוזרת ואומרת, אני בסדר. דיירים יוצאים מהבתים הפגועים עם תיקים, מזוודות ושקיות ניילון מלאות במה שהצליחו להוציא בדקות הספורות שניתנו להם - בסוף זה תמיד נגמר בשקית ניילון. אני גר כמה דקות מפה ברחוב ובבניין שנראים בדיוק אותו דבר, אפילו השמות דומים. ההבנה שזה יכול היה להיות אני ת, כניסוי מחשבתי ּ ו ּ נוחתת עליי. לא ברכ מופשט של "מה הייתי מוציא מהבית אם היו לי חמש דקות", אלא כמו טיל שנופל על רחוב. מכתש נפער בתוכי כשאני חושב על זה שבשנים האחרונות פגשתי הרבה יותר מדי אנשים שברגע אחד פתאום לא היה להם בית. ובאמת, מה הייתי מוציא מהבית אם היו לי חמש דקות? אני עודלאמספיקלגבשרשימהכשלפתע נשמעת עוד אזעקה. כולם מתחילים לרוץ לכל הכיוונים (אחרי שרואים מה טיל עושה לבניין רצים הרבה יותר מהר, האמינו לי). אני אץ־רץ אל פינת הרחובות רוטשילד ושינקין,

המקומטים שמפוזרים על המדרכה. הרחוב אפוף אבק ועשן. אש עוד בוערת במקום שבו נפל הטיל רק כמה דקות קודם ולמרות כמות הניידות, האמבולנסים, העיתונאים, התוש ־ בים והסקרנים שממלאים אותו שורר בו שקט משונה, כבד וסמיך. כוחות הצלה מפנים עוד ועוד פצועים באלונקות. אני בסדר, אומרת האישה לאנשים שבאים לדרוש בשלומה, אני בסדר, אבל ברור שהעניינים רחוקים מאוד מלהיות בסדר. קצינה צעירה מפיקוד העורף ניגשת אליה בעדינות. אני גרה פה, מצביעה האישה על מה שהיה חלון בקומה השלישית ועכשיו הוא חור פעור בקיר. פה אני גרה, היא חוזרת ואומרת, פה למעלה. אני יכולה להתקשר בשבילך למישהו, שואלת הקצינה והאישה מביטה דרכה, כאילו מחפשת מאחו ־

0 6 . 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 28