ידיעות אחרונות 7 ימים

מלאות בממתקים, אלכוהול, קפה - כל מה שהגוף (לא) צריך כדי להמשיך לרוץ על ריק. העגלה שלי, אגב, לא שונה בהרבה. קפאין, ניקוטין, אלכוהול וסוכר הם (חלק ניכר מ) התזונה שלי בימים כאלה, אם אפשר לקרוא לה ככה. אני קונה שקית קרואסונים ומחסל אותם כאילו היו גרעינים. אני יודע שזה לא בסדר - אבל מה כן בסדר? כשיתחלף המשטר באיראן, אחליף את הדיאטה. מבטיח. לכמה רגעים הכל נראה נורמלי - נורמלי ישראלי הכוונה, כן? עד שמתקבלת התרעה ותוך שנייה נעלמים כולם. כאילו תל־אביב התת־קרקעית שאפה אותם בחזרה אל קרבה. האזעקה כבר התחילה, אבל בפתח המקלט הציבורי שבגינת מסריק אנשים מחכים בסבלנות ונכנסים בסדר מופתי. אף אחד לא נדחף ואף אחד לא דוחף. מי האנשים האלה, תל־אביב, ואיפה את מחביאה אותם × ביומיום? drorfo@gmail.com השכונתית ריקים לגמרי והסופר מפוצץ באנשים. לפי העגלות, אף אחד לא מתכונן לבשל: הן מלאות בממתקים, אלכוהול וקפה - כל מה שהגוף (לא) צריך כדי להמשיך לרוץ על ריק בקפה יש תור ארוך, המדפים במעדנייה

ובפלורנטין יש צעירים ואפשר למצוא כמה ברים פתוחים (יש פה הרבה אנשים ביחס לתחילת שבוע, אומר הברמן), וכשאנחנו פוסעים על רחוב אילת, המקף שמחבר בין תל־אביב ליפו, אפשר לפגוש את קבצני העיר שפרנסתם ניטלה מהם באחת והם סובבים בדרכים השונות, עייפים ורעבים ומחכים לאות בנתיבי האבק והזמן. אז אם אתם מטיילים בעיר בימים של מלחמה, תהיו טובים וקחו איתכם קצת מזומן. ככל שיורדים יותר דרומה ומזרחה בתל־ אביב, הולכת רמת המקלטים ויורדת. הכל שבור. גם האנשים. במקלטים בצפון העיר אפשר למצוא מקלחות, שירותים ולפעמים אפילו פינת קפה, אבל בדרום העיר - תגיד תודה אם יש אור. חלק מהמקלטים, כמו למשל זה שבתחנה המרכזית החדשה, מוזנחים, מצחינים, מטונפים ומדכאים את הנפש עד עפר - בחלקם ממש קשה לנשום, ומהר מאוד מתחיל הראש להסתחרר. ועדיין, גם בהם יש אנשים. כמה צריך לפחד ובאילו תנאים צריך לחיות כדי להרגיש בטוחים במקום הכי דוחה בעולם? × × × באחד מהבקרים מרובי האזעקות אני מנצל את ההפוגה כדי ללכת לשתות קפה בשדרה עם חבר, להתחמם קצת בשמש הקרירה - ופתאום העיר מתמלאת לרגע. הייתי בטוח שנהיה לבדנו, אבל בקפה יש תור ארוך, המדפים במעדנייה השכונתית ריקים לגמרי והסופר מפוצץ באנשים. לפי העגלות, אף אחד לא מתכונן לבשל כלום: הן

לצפות שכל ירידה למקלט תיראה כמו סיוט, בטח עם כמות הכלבים והחתולים שהצטרפו לבעליהם, אבל במקלטים והבתים והחניונים הרבים שהייתי בהם בתל־אביב (ולא רק במלחמה הזאת) אנשים התנהגו די למופת. כן, לא תמיד היה נעים, ראיתי חיכוכים פה ושם - אני תל־אביבי ושום דבר תל־אביבי לא זר לי - אבל ברוב המוחלט של המקרים והמקומות ראיתי אחווה, שותפות גורל וסולידריות, או לכל הפחות כבוד הדדי ומתן מרחב. × × × וריק. אני הולך ברחובות ובשדרות, בכיכרות ובגינות - והעיר ריקה. באחד הסיבובים הליליים שלי אני עולה עם חבר לגג של חניון בנחלת בנימין. החניון ריק. מהקומה השמינית יש יופי של נוף - העיר נפרסת בפנינו, גוש דן מתמתח מאופק עד אופק בזרועות בטון וזכוכית. אבל מה: דומייה. צפצוף לא נשמע, מוזיקה לא מתנגנת, מכוניות לא עוברות, אנשים לא צוחקים, רוב החלונות חשוכים, אזורי הבילוי שוממים. טבע אורבני דומם. כמו יום כיפור, אבל בלי אופניים. ברחוב שבו אני גר יש פתאום שפע של חניה ואפשר ללכת באמצע הכביש, ומה שהרבה יותר נחמד: אפשר ללכת על המדרכה בלי חשש שקורקינט ידרוס אותך. מדי פעם עובר אוטובוס בלי אף נוסע. התנועה היחידה שמפירה את הדממה היא של שליחי וולט ודילרים. אנחנו עומדים על הגג ומקשיבים לשקט, מקבלים

פלאשבק לתקופת הקורונה - עד שמתחילה עוד אזעקה והמיירטים מזנקים אל על. יש יופי בעיר שקטה וריקה, אבל זאת לא העיר שלי. בכל יום אחר בשנה אני מייחל למעט שקט, אבל עכשיו אני רק רוצה שתשוב ההמולה. זה שקט מוזר ולא טבעי. אחרי כארבעה עשורים של תל־אביביות, תל־אביב זה אני. כשהעיר שלי פצועה כואב לי, כשהעיר שלי יורדת אל מתחת לאדמה גם מצב הרוח שלי צולל, וכשהעיר ריקה גם אני חש ריקנות. אני מגלה שבסוף אני מעדיף לסבול מהרעש של תל־אביב החיה והסואנת מאשר לאהוב את תל־אביב הריקה. × × × ובכל זאת, יש סימני חיים גם בעיר שהתרוקנה. בגינות שבמרכז העיר ובצפונה פוסעים להם תנים בניחותא, בשוק הכרמל מטיילות חולדות בגודל של חתולים צפצוף לא נשמע, מוזיקה לא מתנגנת, מכוניות לא עוברות, אנשים לא צוחקים, רוב החלונות חשוכים, אזורי הבילוי שוממים. טבע אורבני דומם. כמו יום כיפור, אבל בלי אופניים

צילומים: דנה קופל, אוהד צוויגנברג / איי־פי

29 ׀ ימ ים 7 ׀ 0 6 . 03 . 2026