ידיעות אחרונות 7 ימים

/ ניר צדוק /

שישיות המים שנערמות בפינת החדר, הילדים שמשחקים "צבע אדום" בממ"ד והחמות שמתייצבת עוד לפני האזעקה. ניר צדוק בעקבות המשפחה הישראלית החדשה, זאת שחיה בתוך מלחמה מתמשכת ומנסה לעשות הכל כדי לשמור על שפיות בית, משוגעים

מלחמות כבר לא קורות בחורף. .1 תותים קורים בחורף. הן גם לא קורות בקיץ. אבטיח קורה בקיץ. מלחמות הן כמו בננות, כמו תפוחים. יש מהן כל השנה. כמו תפוחים, גם למלחמה יש זנים. יש את זן עזה, שמותיר טעם לוואי ארוך, כזה שלא עוזב אותך, קמחי, שלא לומר חולי; ואת זן לבנון, הנושא טעמים של ילדות; ועכשיו יש זן חדש, פרסי, מעין מוטציה פירותית המשלבת את כל הטעמים כולם. זה זן שלא היה פעם. הילדים שלנו הם הראשונים לטעום אותו. כשהם יגדלו עדיין יצטרכו צבא, אבל לך תדע איזה טעם יהיה לתפוחים שיאכלו הילדים שלהם. כבר קרוב לשנתיים וחצי שהמלחמה הזאת נמשכת. זה אבסורד - היא מעולם לא נפסקה, ובכל זאת אחת לתקופה היא מתחילה מחדש, כמו סוגריים בתוך סוגריים

בתוך סוגריים של משוואה מתמטית הולכת ומתארכת, כזו שהנעלם היחיד בה הוא החיים שלנו כפי שהכרנו אותם. ככל שנפתחים יותר ויותר סוגריים, קשה עד בלתי אפשר לזכור מה היה בהתחלה של המשפט. אנחנו נמצאים איפשהו בשלב הזה – (עזה {לבנון [איראן]}). מבלבל, נכון? איך יודעים שבאמת מתחילה .2 מלחמה, זאת אומרת שזה עתה פתחנו סוגריים חדשים? שפע של שישיות מים מינרליים הנערמות במבנים גיאומטריים מפוקפקים בפינת החדר, חבילות נייר טואלט או אינפלציה של פחיות שימורים זו דרך טובה, אבל אני יודע שמתחילה מלחמה כשחמותי מגיעה. היא הנחליאלי של הטילים. היא ההתרעה שקודמת להתרעה

מעניקה עוד זוג ידיים עוזרות (ובעיקר המון סבלנות) עם שני ילדים קטנים שבשיאם נוכחים במרחב כמו חמישה. ספק אם הטקסט הזה היה נכתב בלעדיה. חמותי נמצאת בכל צומת במלחמה הזאת. כשם שפורסט גאמפ משמש כחפץ שבאמצעותו מסופרת ההיסטוריה של – הנה 20 ארה"ב בחצי השני של המאה ה־ הוא מזנק לבריכה במול של וושינגטון בהפגנה הגדולה נגד מלחמת וייטנאם, מתחרה בפינג־פונג בסין או ניצב בשער הכניסה לאוניברסיטת אלבמה - ככה חמותי היא נוכחת־נפקדת בכל שעל של המלחמה הבלתי נגמרת הזאת. בלתי אפשרי מבחינתי לספר עליה בלעדיה. היא נמצאת במרכז באוקטובר. אדם 7 הזיכרון הראשון שלי מ־ לא שוכח את המקלט שאליו נכנס עם חמותו , ראשון־לציון. 18 בפעם הראשונה. בלקינד אני אפילו לא גר שם. גם היא לא. נכנסתי לאוטו בבוקר אותה שבת ויצאתי לחלץ אותה מהבית נטול הממ"ד שלה בקומה

שמקדימה את הצבע האדום. היא מבשרת על בוא האזעקה. היא דופקת בדלת, אני פותח ומבין שזה רציני. "רינההההההה, מה נשמע? תביאי, תביאי", ושולח יד לאסוף את השקית הגדולה עם הבגדים, ואת זו עם המצעים. מעכשיו, ועד שחמינאי ייכנע, היא כאן. השבוע התברר שהיא כאן להישאר גם אחרי חמינאי. זה לא דבר רע, ממש לא. אני אוהב את רינה. זה לא עוד וידוי אנונימי של חתן (ולא רק בגלל שזה לא אנונימי והיא כנראה תקרא את השורות הללו) על הקושי הכרוך בשהייה בחלל אחד עם האבטיפוס של אשתו. אני וחמותי מסתדרים מצוין, אולי אפילו יותר מאיך שהיא מסתדרת עם הבת שלה. זה המעשה הטוב שלי. אני מקבל בהכנעה שככה זה - כשאין כסף גרים עם ההורים, וכשיש מלחמה ולהורים אין ממ"ד אז ההורים גרים איתך. אין טעם להתכחש. זה לא רק הדבר הנכון לעשות, זה גם הדבר הכדאי לעשות. סליחה על התועלתנות הקרה, אבל חמותי

0 6 . 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 30