ידיעות אחרונות 7 ימים

מתוכן לארצות־הברית, 18 פעמים, 27 דיברתי ארבע פעמים באו"ם והמעמדים האלה גרמו לי תסכול ועוגמת נפש", היא כותבת בספר. "לא הרגשתי שדבריי נגעו בלב האנשים שהאזינו לי, היה ברור שהם מעדיפים לתמוך בחמאס". כולם? "לא, פגשתי גם הרבה עיניים טובות ואוזניים קשובות. היו לי ארבע פגישות עם ביידן ושלוש פגישות עם טראמפ. נפגשתי עם יותר ממאה סנאטורים ואפילו עם ראש ממשלת קטאר. בארץ נפגשתי עם ביבי לא מעט פעמים. רק פעם אחת הוא הבטיח לי שקית’ יחזור". ימים” 7” לישי מירן סיפרה בראיון ל שבמקביל לשבי של עמרי בעלה, גם היא הייתה נתונה בשבי מסוג אחר ‑ פסיכולוגי. "לגמרי, לגמרי. בכלל לא ידענו אם קית' עדיין בחיים. שיר, הקטנה שלנו, תמיד אמרה לי 'אמא, את חייבת לחשוב חיובי', אבל לא הרשיתי לעצמי לחיות באשליות. אם לא הייתי בשבי, אולי הייתי יכולה לחשוב חיובי, אבל הייתי". 484־ קית' סיפר לך מה עבר עליו ב הימים בשבי? "לא. בהתחלה הוא אמר שהוא לא רוצה לשתף בדברים הקשים שעבר, מפני שהם יקשו עלינו. רק לאחרונה הוא קצת יותר נפתח, אבל לא איתי. כשאני שומעת אותו מדבר עם אחרים אני מנסה לתפוס איזה קצה של משפט. יש דברים שהייתי רוצה לדעת ומעבר לזה, הייתי רוצה מאוד שקית' יוציא, שירגיש שהוא כבר לא צריך להגן על אף אחד". ההתמודדות שלך קלה יותר בזכות העובדה שאת מדברת ומשתפת וכותבת? "קודם כל, אין מקום להשוואה בין שבי ימים לבין שבי של יותר משנה. 51 של אבל גם קודם לא היינו דומים. קית’ תמיד היה יותר סגור ממני, ומאז שחזר הביתה זה הוקצן. אני תמיד הייתי כזאת שהכל נשפך ממנה החוצה, וכנראה שגם אצלי זה הוקצן. אני מאמינה שאם וכאשר קית' יתחיל לפתוח זה יעזור לו להשתחרר, 66 אבל איך אני יכולה לבקש מגבר בן להפוך את עורו ואת מבנה האישיות שלו ולהיות כמוני?"

להשאיר את מה שקרה לנו לדורות הבאים. הרי בשביל מי כתבתי? בשביל הנכדים. לא רציתי להיות כמו סבתא שלי, מליטא, שלא שיתפה אותנו בסיפור השואה שלה כדי לשמור אותנו בחממה מאושרת". עם הזמן, יותר ויותר חטופים משתפים בחוויות מזעזעות שעברו, בהן גם פגיעות מיניות. "אני יכולה להעיד שיש קטעים שלא נכנסו לספר בגלל שהם קשים מדי. סמכתי על העיניים של העורכות. כולנו עברנו משהו שהוא הרבה יותר חמור ממה שאנשים חושבים. בשבילי, רק יום החטיפה היה מעל ומעבר למה שבן אדם יכול לעבור. אנחנו נראים כאילו בסדר, כי אנחנו חזקים, מדברים ואפילו צוחקים, אבל אני קוראת לעצמי טראומה מהלכת. לכן היה לי כל כך חשוב לתאר מה הרגשתי, מה קית' הרגיש, איך אנשים

אוהבת אותך הכי בעולם".

"נדהמתי", היא מספרת. "איך אילני המתוקה שלי הבינה שזה מה שאני צריכה לעשות? הייתי חייבת לשחרר לאוויר העולם את אינספור הפרטים שנאגרו לי בזיכרון. תמיד הייתי כזאת שהכל נשפך ממנה החוצה, אבל בכל פעם שהרמתי את העט נעצרתי. לקח לי זמן להבין למה אני חסומה". למה? "עד היום, גם אחרי כל מה שעברתי בשבי, נפשית ופיזית ‑ החטיפה עצמה היא אחד מהדברים הכי נוראיים שחוויתי. היא נעשתה באלימות אכזרית, ואני מאוד־מאוד פחדנית. בכל פעם שחזרתי לאזעקה הראשונה של שבת בבוקר הרגשתי שאפילו לתאר אותה אני לא מסוגלת. בשבועות הראשונים בשבי לא הסכמתי שהחטופים שהיו איתי - לירי אלבג ואגם ברגר וקית' ועמית סוסנה

"כשסיפרתי למלניה על בעלי ועל 'הבנות' אביבה: שלי - לירי, עמית ואגם - שהחזיקו לי את היד ברגעי האימה בשבי, היא בכתה יחד איתי, בדמעות, אבל לא העליתי בדעתי עד כמה היא תפעל לטובתנו. סיפרו לי שהיא והפרזידנט לא מפסיקים לדבר עליי ועל קית'"

פלוס מוצאים את עצמם במנהרות, 60 בני במקום הכי חשוך שיכול להיות". חטופים אחרים קראו את הספר שלך? “כל החטופים שהזכרתי בספר קראו ונתנו את אישורם. גם אמא של אלה ודפנה אליקים קראה ואני בטוחה שהיה לה קשה, ילדות לא צריכות לעבור דבר כזה. בעתיד הן יקראו ויגלו כמה מדהימות הן היו בשבי. אני רוצה שהספר שלי יעזור לכל החטופים להתגאות בעצמם”. מה היה לך הכי קשה בשבי? "לראותאתמהשעשולאחרים. וראיתי. כשהמחבל חתך לגלי את האזיקון וגלי צעק, כי הוא חתך לו את היד, ראיתי את המחבל מחייך. אני לא אשכח את הפרצוף שלו. אני יכולה לצייר אותו עם החיוך הזה, האכזרי. רציתי למות גם כשראיתי את קית', הגבר שאני אוהבת, בכל מיני מצבים. היו לו כאבי תופת בגלל שנשברו לו הצלעות, הוא ביקש לשכב דקה כדי להרגיע את הכאב והמחבל אמר לו 'לא, אתה תשב כי אני החלטתי שאתה תשב'. זה היה בלתי נסבל להיות חטוף, זה באמת היה הגיהינום". × × × הכתיבה קלחה ממנה, עד שבעלה חזר. “התפרצתי בבכי, הרגשתי שהתיק הכבד ירד לי מהגב ושנולדתי מחדש. לא יכולתי להוריד את החיוך מהפרצוף שלי, לא יכולתי להפסיק לגעת, לחבק ולהרגיש שהוא איתי”. לפניכן,לאהפסיקהלפעוללמעןשובו. שבועיים אחרי השחרור מהשבי כבר טסה לבית הלבן, לפגישה עם ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית. "הבנתי שהדרך היחידה שלי להתמודד עם הזוועות, הייאוש והחרדות היא בהתגייסות טוטלית למען החטופים שנשארו שם. בסך הכל טסתי

והגולדשטיינים וגלי ברמן - ידברו על החטיפה. הייתי מתחננת בפניהם: 'לא, הגוף שלי נכנס ללחץ, אני לא מצליחה להתמודד עם הזיכרונות'. נשברתי לגמרי כשלירי סיפרהלמשלאיךהמחבליםדרכו על הגופות כאילו שהן רצפה. לימים, כשסיפרתי על מחסום הכתיבה להדר אלרום, העובדת הסוציאלית שמלווה אותי בגזית, היא אמרה 'אביבה, תכתבי כל דבר שעולה בדעתך, אל תתחילי מההתחלה, תשאירי את ההתחלה לאחר כך', וזה מה שהציל אותי". התוצאה היא הספר "העיקר לקום לבוקר חדש" (בעריכת יהודית רותם ותמר רותם, בהוצאת ידיעות ספרים). הגננת המיתולוגית של כפר עזה מתארת בו את ימי השבי שלה בפרטי פרטים, כולל תיאורי ריחות הגוף והשירותים שהמחבל דרש ממנה להבריק, בתמורה , להשתמש 62 לכך שירשה לה, אישה בת בהם בדלת פתוחה, כשהוא עומד מולה. היא גם מספרת בכנות עד כמה קשה היה לה להסתדר ללא חזייה ועל תלתלי השיבה שלה, אחרי שבועות ללא חפיפה, שהסתבכו לראסטות. הסצינה קורעת הלב שבה לירי אלבג מציעה לה לאטום את האוזניים, כדי לא לשמוע איך מרביצים לעמית סוסנה, לא תיתן לכם לישון בלילה. באוקטובר, 7 שנתיים וחצי אחרי ספריהם של שורדי השבי ‑ "חטוף" של אלי שרעבי (שהפך לרב מכר עולמי), 738 "מופוואדאת" של אלי־ה כהן, " ימים בשבי החמאס" של אלקנה בוחבוט ו"שבויה במשימה" של שושן הרן ‑ כבר ממלאים חצי מדף. "עדיין לא קראתי אותם", היא מתנצלת, "קשה לי, אני מאוד רגישה וזה מעלה לי מלא טריגרים. אני מקווה שכל שורדי השבי יכתבו, מפני שחייבים

קית', קראת כבר את הספר של אביבה? "עוד לא, רק אתמול הוא הגיע אלינו, אבל החיים המשותפים כבר הוכיחו לי שאביבה ואני לא תמיד זוכרים בדיוק אותו הדבר מסיטואציה ששנינו היינו בה". שני אנשים יעמדו מול אותו החלון, האחד יראה שמיים והשני יראה בוץ. "בדיוק. אני גם מכין את עצמי לאפשרות שקטעים מסוימים ייראו לי לא מדויקים. לכעוס עליה? להעמיד אותה על טעותה? לא, זה מה שהיא חוותה. למשל, כשהמחבלים היו אצלנו בבית הם הלכו

“שאלתי ‘מה, גם אני בסרט?'". אביבה עם מלניה טראמפ

13 . 03 . 2026 ׀ ימ ים 7 ׀ 38