ידיעות אחרונות 7 ימים

“התגייסות טוטלית למען מי שנשארו שם". אביבה וקית' בכיכר החטופים

לעולם. אני רק מגיעה לשער וכל הגוף שלי רועד. זה גומר אותי לעבור ליד הבית של השכנים שלי, משפחת באום, שבשישי בערב עוד ישבו בסוכה עם כל המשפחה. נדב עמיקם ‑ חבר כיתת כוננות שיצא להגן על הקיבוץ ונהרג ‑ היה בן בית אצלנו, הוא היה חבר ילדות של שי, הבן שלנו. גם אבי הינדי, של שחר, שהיא חברה טובה של אילני, היה בכיתת הכוננות, יצא להילחם והשאיר שלושה יתומים. ילדים שטיפלתי בהם בגן ‑ סמדר עידן, יהב וינר והדר רוזנפלד ברדיצ’סקי ‑ נרצחו. אני יכולה לספר לך על כל אחד מהם, מה הוא אהב לאכול ובאיזו מיטה הוא ישן”. הייתם רוצים להיות שוב אנונימיים לחלוטין? באוקטובר 7 “ברור שהייתי רוצה ש־ לא היה קורה”, אומר קית’. “זה קצת מכביד לאבד את האנונימיות, אבל אם זה המחיר אז בסדר, אני משלם, אין תלונות. אני מבין את הרצון והסקרנות לדעת כמה שיותר על מה עבר עלינו שם, אבל השאלות, איזה שאלות". מה הייתה השאלה הקשה ביותר ששמעת במהלך קניות לשבת? "אם מישהו מהמחבלים היה הומני, או נחמד, או טוב אליי. והתשובה היא כן, היה. בהתחלה", הוא אומר וממהר לחשוק שפתיים לפני שאני שואלת אם ירצה לפרט. "תשמעי, לאורך כל תקופת השבי עבדתי מאוד על 7 הודיה ועל הכרת הטוב. גם לפני באוקטובר ניסיתי לתרגל את זה, וזה התגבר מתוקף הנסיבות. היה לי שם המון־המון זמן לחשוב. לא היה לי שום עיסוק, חוץ מלחשוב ולדבר עם מי שלידי, חטוף או מחבל, אם היה אחד כזה. הכי קשה היה להיות לבד־ לבד". למרות זאת, הוא לא מצטייד במשקפי שמש כהים ביציאה מהבית. "בדרך כלל אומרים לי 'איזה יופי שחזרת, איזה מדהים אתה, איזו השראה אתה, אוהבים אותך'. ובדרך כלל אני נבוך, מה אני יכול לומר חוץ מתודה, אבל זה גם מחמם את הלב".

הורגת ג'וק הנכדים שלי אומרים לי שאני גיבורה". × × × ) היא אישה שאי 64 אביבה סיגל ( אפשר שלא להתאהב בה. ברעמת תלתלי השיבה, שמלה רחבה וללא טיפת איפור, היא נראית כמו קיבוצניקית מבטן ומלידה. רק שהיא לא כזאת. "נולדתי ביוהנסבורג, דרום־אפריקה, אבל מבחינתי אני ישראלית ואין לי ארץ אחרת. כשהייתי בת תשע עשיתי עלייה עם אמא, אחותי התאומה ואחות נוספת. אבא לא קיים, אנחנו לא מדברים עליו". מצידו השני של השולחן, קית' שולח אליה מבט שאומר יותר מאלף מילים. "בישראל הפכו אותי מאדריאן לאביבה", היא ממשיכה. "הגענו לקיבוץ צרעה, נכנסתי לכיתה ד' ולמרות שבדרום־אפריקה הייתי תלמידה מצטיינת, היה לי קשה מאוד ללמוד עברית וגם מבחינה חברתית הייתי מנותקת. עד היום אני לא כותבת כמו שצריך. אפילו בגרות לא עשיתי כי לא הרגשתי שאני מסוגלת". אז איך הפכת לגננת? "אין לי תעודות, אבל עם השנים למדתי בכל מיני קורסים שנה עבדתי עם ילדים, 40 ובמשך מגיל אפס עד ארבע. בכל בוקר קיבלתי אותם עם פרפרים בבטן, כאילו שהם הילדים שלי". לפני הגיוס עברה לקיבוץ גזר, כמתנדבת. שם הכירה חברה שאף היא עלתה מדרום־אפריקה, ובן־ זוגה היה לי סיגל. "והיא הכירה לי את קית', אחיו הצעיר, שהתנדב לעבוד בצרעה. למרות ששנינו דוברי אנגלית כשפת אם, דיברנו בינינו עברית. לקית' יש כישרון לשפות. אחרי חודש בישראל הוא כבר דיבר עברית שוטפת וגם ידע ערבית. שי, הבן שלי, אמר לי 'אבא בטח מדבר ערבית עם המחבלים ומתחבר איתם'. מאיפה קית' ידע ערבית? הוא למד לפני הרבה מאוד שנים, ותמיד דיבר עם האנשים מעזה

Anna Moneymaker / צילומים: דנה קופל, גטי אימג'ס

שלושה חודשים של לבד, זאת אומרת עם המחבלים או נעול בחדר, הייתי חודש וחצי עם זיו ברמן. היה לי קשה מאוד להשלים עם העובדה ששוחררתי והם נשארו שם. הייתי חייב לעשות כל מה שאני מסוגל כדי לעזור בשחרור שלהם ולסייע למשפחות שלהם. התגובות שקיבלתי, כמו 'איזה כוחות יש לך', עזרו לי להתחזק. תקשיבי, אילו כל החטופים היו יוצאים איתי מעזה, קשה לי להאמין שאי פעם הייתי עומד מול קהל ומדבר. עשיתי את זה באו"ם ובמפגשים רבים עם משלחות רק בגלל שהייתה לי מטרה". המטרה, השבת החטופים, הובילה אותו להעביר גם כיום הרצאות ולספר מה עבר עליו בשבי. "אני חושב שיש לי משהו ייחודי להציע בגלל מה שקרה לי. זה גם דורש ממני לצאת מאזור הנוחות ולעשות דברים שפעם לא האמנתי שארצה ושאהיה מסוגל לעשות, כמו כמו לדבר לקהלים גדולים ולהתראיין”. כשחזרת, לא רצית רק לשבת מול החלון, להתבונן בנוף ולשתוק. “רציתי, אבל בתקופת המאבק למען החטופים והמשפחות שלהם הבנתי שהעזרה לאנשים במצוקה מאוד מתגמלת אותי. כל כך הרבה אנשים פעלו למעני, למעננו, אני גאה להיות שייך לעם הזה. אז אני מספר לאנשים את הסיפור שלי, ומספר על הדרכים שעזרו לי להתמודד עם המצב, ואנשים אומרים לי שאני מחזק אותם”. “הייתי רוצה לחזור לשגרה”, אומרת אביבה. “אהבתי מאוד את העבודה שלי כגננת, אבל לכפר עזה לא אחזור

מאחורינו וירו לי ביד כדי לזרז אותי. אילו רצו להרוג אותנו הם היו הורגים אותנו מיד, בלי בעיה. אני לא יודע אם אביבה כתבה על זה, אני אפילו לא בטוח שיצא לנו לדבר על זה”. “על מה?” היא נדרכת. “בכוונה הייתי איטי, שיחקתי אותה מבולבל. רציתי להרוויח זמן כל עוד אנחנו בבית כי חשבתי שהצבא קרוב. לא ידענו את גודל האירוע, חשבתי שרק שנינו היינו בסיטואציה ההיא”. והיום, כשאתה יושב מול שולחן עמוס בכל טוב, אתה נזכר בימים שבהם קיבלת רק חצי פיתה? "המחשבות האלה פחות עולות לי בקטע של אוכל, למרות שחוויתי רעב ממש קשוח. יותר בקטעים של להיות בן אדם חופשי. מה שחוויתי שינה אותי באוקטובר עוד 6 במובנים מסוימים. ב־ עבדתי כמשווק תרופות באזור הדרום. זה השנים האחרונות. 25 היה המקצוע שלי ב־ מאז שחזרתי גיליתי שהרבה אנשים מעוניינים להקשיב למה שיש לי להגיד, וזה מה שאני עושה על בסיס יומיומי. העיסוק הזה הרבה יותר משמעותי עבורי, ואפשר להגיד שיש לי את הרקע המתאים לדרישות התפקיד". 7־ התפקיד הזה כופה עליך להישאר ב באוקטובר. "כשחזרתי, גיליתי שיש חטופים שנשארו עדיין בעזה, כולל ארבעה שאני מכיר באופן אישי. גלי ברמן, שהיה איתי ביומיים הראשונים, מתן ימים, עמרי מירן, 67 אנגרסט שהיה איתי ארבעה חודשים וחצי היינו יחד ואז, אחרי

עטיפת הספר

"אנשים ברחוב בדרך כלל אומרים לי 'איזה קית': יופי שחזרת, איזה מדהים אתה, איזו השראה'. בדרך כלל אני נבוך, מה אני יכול לומר חוץ מתודה, אבל זה גם מחמם את הלב. בסך הכל היה לי את הכוח לשרוד. והכוח לשרוד הוא יותר מנטלי מפיזי"

שבאו לעבוד בקיבוץ. הערבית שלו הצילה אותנו בעזה, כשלא הצלחנו להבין מה הם אומרים". כשהתאהבה "בשיא 18 היא הייתה בת , שנולד 20 הלהט" בקית' סיגל בן ה־ בסן־רפאל שליד סן־פרנסיסקו ובגיל חמש עקר לצפון־קרוליינה, שאותה נטש לטובת ישראל מפני ש"הרגשתי שזה המקום שאליו אני שייך". אביבה מדווחת על אהבה ממבט ראשון. "הדיבור העדין שלו הקסים אותי, היופי שלו כבש אותי. ישבתי שעות מחוץ לחדר בתקווה לראות אותו כשיעבור. ביקשתי לעבוד בכותנה כדי להיות בקרבתו.

איך אתה מגיב כשעובר אורח קורא אליך "אתה גיבור!"? "גיבור, בעיניי, הוא מישהו שקופץ על הרימון כדי להציל חיי אדם. כמו שעשה נטע אפשטיין מכפר עזה שנהרג והציל את חיי ארוסתו. אני לא נלחמתי במחבלים ואפילו לא עשיתי משהו כדי להגן על עצמי. בסך הכל היה לי את הכוח לשרוד. והכוח לשרוד הוא יותר מנטלי מפיזי. שרדתי בזכות מזל או אמונה". מזל או אמונה? "אני אדם מאמין. לשרוד, בעיניי, זה לשמור על התקווה. מה זה גיבור, אביבה?" "אני לא יודעת", היא עונה. "כשאני

39 ׀ ימ ים 7 ׀ 13 . 03 . 2026