אילת 08.04.22

רבקה טביב־ אזולאי. "מה

שמפחיד אותי הוא | " חוסר הרגישות צילומים פרטיים

על היחס למוגבלים: "אדם עם מוגבלות לא חייב להיות אדם עם כיסא גלגלים או כל מגבלה נראית לעין, יש הרבה אנשים עם מוגבלות שלא נראית לעין ולא מסתובבים עם תעודת נכה על הצוואר. ההמלצה שלי היא תמיד לחשוב מעבר, תמיד לקחת נשימה ולנסות להבין את עולמו של האחר"

על התחומים שדורשים שיפור: החופים 2023 "עד באילת יהיו נגישים.

להרגיש שאני במקום הנכון". את ודאי נתקלת לא פעם במקרים קשים. "היו לי כמה חוויות של אנשים שהחלי ־ טו לקחת את חייהם בידיים במהלך הת ־ קופה של הטיפול בנפגעי נפש. זה חוסר אונים כי בחלק מהתפקיד שלי היום זה לא רק אנשים עם מוגבלות נראית לעין, אלה אנשים עם מוגבלות שקופה. זה לא רק כסאות גלגלים ומקלות הליכה, זה גם נפגעי נפש, ובהדרכות אני מוכיחה למ ־ נהלים שיש גם אנשים כאלה". משנים תפיסה אחד הפרויקטים הראשוניים של טביב־ אזולאי בעמותה היה לארגן אירוע התר ־ מה ראשון מסוגו באילת, אבל יותר חשוב מגיוס תרומות, היה להעלות את המוד ־ עות לנושא הנגישות בקרב הציבור. טביב־אזולאי הצליחה למלא את האולם במלון "המלך שלמה" (שנתרם לטו ־ משתתפים ולגייס 300 בת האירוע) בכ־ שקל למען העמותה. "בזכות 100,000 כ־ אותו פרויקט נפתחה קבוצת הליכה חב ־ רתית לאנשים עם ובלי מוגבלות, מתוך כלל המוגבלויות - פיזיות, נפשיות, אוטיזם, מוגבלות שכלית־התפתחותית

ישראל". "שם הבנתי שאפשר לשלב את הכל, טיפול וניהול בצורה שאני מביאה לידי ביטוי את מי שאני, לא מתפשרת, מקדמת אג'נדה ושינוי". בימים אלה טביב־אזולאי מטפלת בחינם בפגועי נפש ובזמנה הפרטי היא מטפלת במשפחות הזקוקות להכוונה ולייעוץ ולטיפול פרטני בילד או בילדה שלהם. איך מתמודדים עם הנטל הנפשי שב ־ טיפול באחרים? "זה לא נטל. כשאתה מבין שאתה עושה משהו למען האחר, מצליח במה שאתה עושה, ומצליח לגרום לאנשים בדברים הכי קטנים, לקום בבוקר ולצאת לעבודה, לשכור דירה בכוחות עצמם ולצאת מכל הסיבוב הזה של החולי, ובעצם לגרום להם להיות שמחים ולהבין שהם יכו ־ לים לחיות לצד הטראומה, אז אי אפשר לקרוא לזה נטל, זה משהו שגורם דווקא לוואו אחד גדול". זו תחושת שליחות? "אני קמה בבוקר בידיעה שאני עושה שליחות, והשליחות הזו והרצון להצליח לעזור לאחר עושים לי באופן אישי מאוד טוב. עד שהגעתי לתפקיד הזה כמסייעת, לא מצאתי את הנשמה שלי שמחה. זה לא מי שאני, זה לא גרם לי לחייך, לא גרם לי

אחרי שלוש שנים ברשת קלאב הוטל, החליטה טביב־אזולאי לעזוב את מקום עבודתה כדי להתרכז בתחום הטיפולי, תחום שעסקה בו כבר בזמן הסטאז' של הלימודים. "לא היה לי מושג שהחופש המחשבתי באילת יצליח להוביל אותי אל מסע חיים עמוס בנתינה ורצון לה ־ צליח, לשנות דברים שנראים קטנים, ולהפוך את כל המרחב פה באילת למקום של חיבור ועשייה למען שליחות כזאת גדולה". מאיפה מגיע הרצון שלך לעזור לא ־ נשים? "התשוקה לכל זה מגיעה ממקום אישי שלי עם שק מלא בחוויות לא פשוטות, אך עם הבנה גדולה ושמחה גדולה שזו שליחות. בהרצאות אני תמיד אומרת שבסופו של יום כולנו אנשים עם מוגב ־ לות כזו או אחרת, וגם אם לא, בסוף נהיה שם". כמו משפחה ואולם, כשאחת המטופלות שלה הלכה לעולמה, אובדן שנגע מאוד בטביב־אזו ־ לאי, היא הבינה ששוב הגיע הזמן לעבור הלאה. "הנפש שלי לא עמדה באובדן הזה", היא משתפת. "לקחתי הפסקה כדי

המון אנשים פונים אליי במטרה לפתור בעיות של נגישות ואני משתדלת לעשות הכל כדי שזה יקרה כמה שיותר מהר"

להבין מה אני רוצה. לא רק שקיבלתי פרופורציות לחיים, הבנתי שזה פוגע בי. הקטנה שלי הייתה בת חצי שנה, ממש תינוקת, זה כבר פגע לי בבית ואמרתי שהגיע הזמן לעצור. הייתי מגיעה בש ־ תיים בלילה למשטרת אילת לאירועי חירום כדי להציל אנשים שרצו לקפוץ מהגג, לכן הייתי חייבת לעצור ולנשום". אחרי פסק זמן של חצי שנה טביב־אזו ־ לאי הגיעה למסקנה שהיא רוצה לעסוק במה שהיא הכי טובה בו - עזרה לאחרים. "רציתי לעשות משהו שאני מרגישה איתו טוב, קמה בבוקר ויודעת שאני עוז ־ רת לאנשים, זה עשה לי טוב". את מבוקשה מצאה בעמותת "נגישות

ידיעות אילת ˆ 8.4.2022 37