אילת 25.04.25

מכתב שובר לב

סתווית אדל עם בנה, סמ"ר נחמן מאיר חיים וקנין ז"ל. "אני מחכה לך"

"אתה חסר לי בכל נשימה"

סתווית אדל כותבת לבנה, סמ"ר נחמן מאיר חיים וקנין ז"ל, לוחם בנופלו 20 בגבעתי שנפל בקריסת מנוף בצפון רצועת עזה, בן "נחמן שלי, אהוב לבי, נשמת חיי. בני היקר שנשאר חרוט בנשמתי לעד. הזמן ממשיך ללכת, אבל הלב שלי עומד באותו הרגע שבו עזבת. אתה ממשיך לחיות בכל מחשבה, בכל נשימה, בכל דמעה שזולגת בלי רשות. "הגעגוע אליך שורף. אני מתגעגעת לכל רגע איתך, לצחוק שלך, לחי־ בוק שלך, למבט שלך - המבט המעריץ, זה שהיה ממלא אותי באור, נותן לי כוח גם כשלא ידעתי שהוא חסר לי. נחמן שלי, אני רוצה שתדע - אני מממשת את הצוואה שלך. אתה זה שראית בי מה שאני לא העזתי לראות - את היכולת לגעת בילדים עם האהבה שלי, עם הדרך המלמדת שבה אני מחנכת עם האמונה שיש לי בילדים, ובכוח הפנימי שלהם לפרוח. והיום, כשאני לומדת תואר ראשון בחינוך, בזכותך, בכל שיעור אני מגלה אותך מחדש - כמה היית ילד מחונך, רגיש, אינטליגנטי בצורה נדירה. הייתה לך אינטליגנציה אישית עמוקה, כזו שרק עכשיו אני מבינה עד כמה היא הייתה יוצאת דופן. אתה חסר לי בכל נשימה, בכל רגע מהחיים שלי. מאז שנעלמת - נעלמו גם הריחות, הטעמים, אפילו הצבעים של העולם השתנו. הכל הפך עמום יותר, כואב יותר. אבל דווקא הכאב הזה הפך כל דבר פשוט למשמעותי פי אלף. כל פרח, כל צחוק של ילד, כל קרן אור - מזכירים לי אותך. אני מחכה לך, בני. מחכה ליום שבו תבוא - עם המשיח ועם כל הצבא הקדוש שעלה איתך למעלה. תחזור אליי עם האור בעיניים שלך, עם הרוך, עם השלמות שלך. ואני, אני אוהבת אותך, אהבה עמוקה, אהבה שורפת, אהבה שאין לה סוף. שלך תמיד, ואתה שלי. אמא".

"מאז שנעלמת - נעלמו גם הריחות, הטעמים, אפילו הצבעים של העולם השתנו. הכל הפך עמום יותר, כואב יותר"

25.4.2025 ˆ ידיעות אילת 24