אילת 29.10.21

רק חזרתי לכתוב, יכול להיות שהצורך להוציא ספר עוד יחזור". תלויה באוויר ואולם, כשפרץ משבר הקורונה, כהן חוות מחסום כתיבה. שנתיים היא לא כתבה מילה, ולדבריה, הרגישה שמשהו בראשה כמו התייבש. "הבית, הסגר, כל התחושות, הפחד מהמחלות יצרו אצלי את החסימה", היא מסבירה. "אבל יצר ־ תי דברים בלחם. המשכתי ליצור וכל הזמן אני בתנועה, אבל לא כתבתי. רק לאחרונה הכל התפרץ אצלי מחדש. משהו בי מתעורר ואני משלבת את הכתיבה, את השירה וגם את יצירה של הלחם". תחזרי לארקיע כשייגמר החל"ת? "אני עכשיו בקונפליקט מאוד רצי ־ ני כי אני עדיין בחל"ת, לא יודעת מה קורה איתי וחיה מחודש לחודש. כל סוף חודש אני מקבלת מארקיע מכתב שבו הם מודיעים שמאריכים לי את החל"ת בעוד חודש. כבר שנתיים אני באוויר. אני כבר לא צעירה ואני גם לא יודעת איך זה יהיה לחזור. הגוף שלי כבר לא מה שהיה לפני כשנתיים, להיות באוויר זו עבודה לא קלה, אבל אני פוחדת לה ־ גיד שלום ולהיפרד כי אני אוהבת את המקום, את האנשים, את הטייסים, את החברים, אני אוהבת את המדים ואת העבודה". אם תחזרי לארקיע, איך תצליחי לת ־ מרן בין כל העיסוקים שלך? "הכתיבה לא מפריעה, זה משהו שאני עושה בזמני הפנוי. האתגר יהיה לתמרן בין העבודה כדיילת לבין המטבח. הכל תלוי בנפח העבודה באוויר, ואם בכלל יחזירו אותי ואת הדיילות האילתיות לעבודה. יכול להיות שאצליח לשלב ויכול להיות ההיפך, שאצטרך לוותר. כרגע הכל פתוח, בינתיים אני עושה את מה שאני אוהבת לעשות". איך התחושה להיות בחל"ת זמן רב כל כך? "זו תחושה מאוד קשה, זה כאילו הק ־ רקע נשמטת מתחתיי. אני אישה של עשייה. אני לא עובדת רק בשביל לקבל משכורת וללכת הביתה, אני אוהבת את מה שאני עושה ועושה את זה מהלב. בהתחלה קיבלתי את זה והבנתי שזה בגלל הקורונה, אבל עבר לדעתי מס ־ פיק זמן. מצאתי נחמה בלחם, זה עזר לי קצת לשמור על שפיות. הייתה דאגה ממה נתפרנס, איך נשלם חשבונות ומה נאכל. אני גם לא במעמד כלכלי שאני יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד רגע, יש פה בית וילדים". זה ודאי מתסכל כשבכל פעם מארי ־ כים לך את החל"ת? "זה מאוד מתסכל. אם לא יודעים לקחת את זה למקומות של התפתחות ולמידה, ממש יכולים להיכנס לדיכאון. אני פשוט לא נתתי לעצמי את האופ ־ ציה הזו. יש לי גם סביבה תומכת, אני בבית חם ובמקום שמקבלים את השיג ־ עונות והרצונות שלי". הצלחת להמציא את עצמך מחדש, למרות הקשיים. את לא מסתפקת בזה? "בכל כמה שנים זזתי לתפקיד אחר, אז אני לא יודעת לומר אם אני מסתפ ־ קת בזה, זו שאלה שאוכל לענות עליה רק בעוד כמה שנים. כל הזמן אני צרי ־ כה שינוי, בכל פעם אני צריכה לעשות משהו חדש, ללמוד משהו".

"זה לא פשוט בכלל, צריך כמובן שי ־ תוף פעולה של הבעל והילדים. בהת ־ חלה חשבנו שנעשה את זה רק בבוקר, אבל עכשיו אנשים מגיעים גם בערב. זה לא היה פשוט כי כל הזמן צריך לה ־ כין את הבית ולנקות, כל הזמן סביב האירוח. המשפחה איתי בסיפור הזה, והם עוזרים לי. בעלי דודו מגיע מה ־ עבודה ויחד עם הילדים הם עוזרים לי במה שהם יכולים. דודו זורם עם כל שיגעון שלי". אילו תגובות את מקבלת? "אנשים מגיעים לפה ומוקסמים מהאווירה והאוכל". 120 מחיר השתתפות ליחיד בקבוצה שקל, מינימום חמישה אנשים. לקבו ־ צות גדולות היא מדגישה כי היא מע ־ ניקה הנחות. סיבה לקום בבוקר מיזם האירוח דורש מכהן להשכים קום כדי להכין את הבית ואת המנות. "לפעמים אני קמה בשעות מאוד מו ־ קדמות. למשל הלחמים, זה לא בצק שמרים שמוכן בתוך זמן קצר, לוקח יומיים להכין לחמי מחמצת כי יש פה תהליך שלם שצריך לעשות. זו עבודה לא פשוטה, אבל בכל זאת אני נהנית ממנה. אני קמה בבוקר ויש לי למה לקום. אני נהנית להיות במטבח, נהנית ללבוש את הסינר שלי, אחד מיני רבים שקניתי לעצמי". כדי להקל על העבודה הצטיידה כהן בציוד מיוחד. "קניתי תנור תעשייתי קטן, יש לי מיקסר תעשייתי שקניתי, יש לי שיש קטן במטבח", היא מספ ־ רת, "אני עובדת במטבח ביתי, אבל יש בבית אווירה שאנשים מאוד אוהבים, יש בו משהו חם". תמיד אהבת לבשל ולאפות? "תמיד עבדתי שעות ארוכות מחוץ לבית וכל הקריירות שלי היו קריירות תובעניות ואינטנסיביות, אבל תמיד הקפדתי שיהיה אוכל חם בבית. אין דבר כזה שאין אצלנו בבית אוכל מבושל או עוגה שאני מכינה. אני אוהבת אוכל וגם בספר השני שלי כתבתי על אוכל". האהבה למטבח היא משהו שקיבלת מהבית? "לא. אמא שלי מורה, אבא שלי ז"ל היה איש צבא. אבל תמיד היה אוכל בבית. כשאני חושבת על זה, יש קשר בין האפייה למה שעשיתי בעבר. אחרי הצבא, אני ודודו עבדנו במאפייה בקיבוץ עינת, אבל אז זה לא עשה לי משהו". אז כל עניין האירוח קרם עור וגידים כי הוצאת לחל"ת? "נכון, חיפשתי סיבה לקום בבוקר כדי לא להיות עצובה. לא יכולתי לשבת בבית בלי לעשות כלום, אני שמתחילה קריירה. 18 לא ילדה בת בגיל הזה אני לא יכולה לעשות כל דבר. היום זו עבודה שונה, בקצב שלי, הכל תלוי בי. יש בזה משהו יפה ויש בזה גם משהו מפחיד כי כל הזמן צריך להיות בדאגה כי בכל זאת צריך לפ ־ רנס את הבית. יש לי שלושה ילדים וזה לא פשוט. לפחות אני עושה משהו שאני אוהבת". יש לדעתך קשר בין המטבח לבין היותך סופרת? "כן, אני יוצרת במטבח. כשאני עו ־ מדת בבוקר במטבח, שוקלת קמח

גלית אבגי כהן. אוהבת להיות פעילה

נפטר וחודש לאחר מכן אבא שלי נפטר. באותה תקופה חבר מאוד טוב שלי חלה בסרטן הערמונית, ואז כל העצב הזה הוליד הרבה שאלות על החיים. באותה תקופה כתבתי הרבה, ודרך הכתיבה עזרתי לעצמי לצאת מהעצב. אני זו ־ כרת את עצמי יושבת בטיסות כדיילת, ואחרי שהיינו מסיימות לתת שירות היה לי זמן לעצמי". את מקבלת השראה מהמציאות? "בכתיבה אני עפה על עצמי. חלק אני ממציאה, חלק אני כותבת ומפ ־ תחת, וחלק אני רוצה להדגיש בצורה מסוימת. זו האומנות שלי. אני רוצה לעשות שם מה שאני מרגישה, אף אחד לא עוצר אותי". את מתכוונת לכתוב בקרוב עוד ספר? "יש לי כבר חומרים לספר שירה נוסף, אבל כרגע אין לי צורך להוציא עוד ספר. יש לי אתר שבו אני מפרסמת את השירים שלי, אני פחות שולחת למע ־ רכות עיתונים כמו בעבר. גם בתקופת הקורונה זה פחות העסיק אותי. עכשיו

ומודדת, אני בונה משהו מקמח, מלח ומים". רבותיי, ספרים לפני שהתחילה לאפות לחמי מחמצת ולארח אנשים בביתה, כהן כתבה סי ־ פורים ושירים. בינתיים, היא מצליחה גם בתחום הזה, ושני הספרים שהוציאה לאור זכו לקבל במה בחנויות הספרים ברחבי הארץ. ספרה הראשון של כהן הוא ספר השירה "קילומטרים שלמים של קרבה" שיצא לאור בהוצאת "אופיר ביכורים" בשנת . הספר השני שלה הוא רומן ששמו 2016 "אם את כותבת אל תמחקי" שיצא לאור בהוצאת "ספרי ניב". 2017 בשנת "בספר הראשון הרגשתי שאני כבר יכולה לצאת איתו לאוויר העולם אחרי שקיבל תהודה גם בטלוויזיה וגם בעי ־ תונים הארציים", היא מספרת. "הספר השני לא היה אמור לצאת שנה אחרי הספר הראשון, אך הוא נולד מתוך כאב גדול. הכלב האהוב של המשפחה

בוקר טוב עם גלית על היציאה לחל"ת: "כל סוף חודש אני מקבלת מארקיע מכתב שבו הם מודיעים שמאריכים לי את החל"ת

בעוד חודש. כבר שנתיים אני באוויר"

על האירוח בבית: "זו עבודה לא פשוטה, אבל בכל זאת אני נהנית ממנה. אני קמה בבוקר ויש לי למה לקום. אני נהנית להיות במטבח, נהנית ללבוש את הסינר שלי, אחד מיני רבים

שקניתי לעצמי"

אבגי כהן במטבח. "מצאתי נחמה בלחם"

20

29.10.2021 ˆ ידיעות אילת